שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר
פורסם ב”הארץ” | 22.11.2014
מאז ראשית הציונות בשלהי המאה ה-19 ועד היום, העם היהודי בארץ ישראל מתעצם דמוגרפית וטריטוריאלית, למרות הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. הצלחנו בכך כי נהגנו בחוכמה ובתחבולות, ולא עסקנו בניסיון נואל לשכנע את אויבינו בצדקתנו.
היום, לראשונה מאז עמדתי על דעתי,
אני מודאג באמת בעניין גורל הפרויקט הציוני
אני מודאג מהמאסה הקריטית של האיומים עלינו, מחד גיסא, ומהעיוורון והקיפאון הפוליטי והאסטרטגי של הממשלה, מאידך גיסא. מדינת ישראל תלויה בארצות הברית, אך כיום הגיעו יחסי שתי המדינות לשפל שלא היה כמותו. אירופה, השוק הגדול ביותר שלנו, התעייפה מאתנו ונמצאת על נתיב המוביל להטלת סנקציות עלינו. בעבור סין ישראל היא מיזם היי־טק אטרקטיבי, ואנחנו, בעבור בצע כסף, מוכרים להם את נכסי הלאום. רוסיה, בהגדרה, היא נגדנו ותומכת באויבינו ועוזרת להם.
האנטישמיות ושנאת־ישראל הגיעו לממדים שלא הכרנו כמותם מאז טרום מלחמת העולם השנייה. הדיפלומטיה הציבורית וההסברה שלנו נוחלות כישלון חרוץ, ואלה של הפלסטינים זוכות להישגים רבים וחשובים בעולם. הקמפוסים של האוניברסיטאות במערב, ובמיוחד בארה”ב, הם חממות לצמיחת המנהיגות העתידית של מדינותיהם. אנחנו מפסידים בעולם האקדמי במאבק על התמיכה בישראל. מספר הסטודנטים היהודים המפנים את גבם לישראל גדל. התנועה העולמית לחרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות נגד ישראל (BDS), הפועלת לדה־לגיטימציה של ישראל, גדלה, ונמנים עמה לא מעט יהודים.
בעידן המלחמות הא־סימטריות איננו מפעילים את מלוא עוצמתנו, ויש לכך השפעה שלילית על כוח ההרתעה שלנו. שיח ה”מילקי” ומרכזיותו בדיון הציבורי מעידים על שחיקת הסולידריות, שהיא תנאי הכרחי להמשך קיומנו כאן. המרוץ של ישראלים להשגת דרכון זר, המבוסס על כמיהה לנתינות זרה, מצביע על סדקים בתחושת הביטחון.
אני מודאג כי לראשונה אני מזהה בקרב גורמים מרכזיים בציונות הדתית גבהות לב, רהב, ויותר מקורטוב של חשיבה משיחית, הששה להפוך את הסכסוך למלחמת דת. אם עד כה היה זה סכסוך פוליטי מקומי, שהתנהל בין שני עמים קטנים, על טריטוריה מוגדרת וקטנה, כוחות מרכזיים בציונות הדתית, באיוולתם, עושים הכל כדי להפוך אותו לנוראה שבמלחמות, שבה יעמוד מולנו כל העולם המוסלמי. באותה מידה אני מזהה בימין הפוליטי בישראל תלישות ובורות בהבנת תהליכים בינלאומיים ומשמעותם לעצמאותנו. בעיוורון ובטמטום ימין זה דוחף את עם ישראל למעמד חסר כבוד של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.
אני מודאג כי אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה
עם ישראל שועט בעיוורון בתוך מנהרת הזמן לעידן בר כוכבא במלחמתו באימפריה הרומית. תוצאת העימות ההוא היתה כמאה שנות קיום לאומי בארץ ישראל ואחריו אלפיים שנות גלות.
אני מודאג כי להבנתי, הגלות מפחידה באמת רק את המגזר החילוני במדינה, שבהשקפת עולמו ממוקם במרכז ובשמאל הפוליטי. זהו המגזר השפוי והליברלי, היודע כי בעבורו הגולה מסמלת שמד של העם היהודי. המגזר החרדי חי בארץ רק מטעמי נוחות. טריטוריאלית, ישראל וברוקלין חד הן בעבורם; הם ימשיכו לחיות כיהודים גם בגולה וימתינו בסבלנות לבוא המשיח. הציונות הדתית, לעומת זאת, מאמינה ב”אתה בחרתנו”. זרם זה מקדש את הטריטוריה מעבר לכל ערך אחר ומוכן בשמה להקריב הכל, גם במחיר של כישלון וסכנה של חורבן הבית השלישי. במקרה של חורבן יסבירו אותו בנימוקים אמוניים של “חטאנו לאלוקינו” ולכן נכשלנו. לכן זה לא סוף העולם, נלך לגלות, נשמר את יהדותנו ונחכה בסבלנות להזדמנות הבאה.
אני נזכר במנחם בגין, שהיה מאבות החזון של ארץ ישראל השלמה
כל חייו לחם להגשמת החלום הזה. והנה, כשנפתח השער לשלום עם מצרים, הגדולה שבאויבותינו, הוא ויתר למען השלום על סיני — שטח מצרי הגדול פי שלושה משטח מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. כלומר, יש ערכים מקודשים יותר מקרקע. שלום, שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית, עולה בחשיבותו על קרקע.
אני מודאג כי חלקים גדולים בעם ישראל שכחו או זנחו את החזון המקורי של הציונות: להקים מדינה יהודית ודמוקרטית לעם היהודי בארץ ישראל. בחזון הזה לא הוגדרו גבולות, והמדיניות המתריסה הנוכחית חותרת תחת יסודותיו.
מה ניתן וצריך לעשות?
צריך לייצר מנוף ארכימדי, שיעצור את ההידרדרות הנוכחית ויהפוך באחת את המציאות של היום. אני מציע לייצר מנוף זה תוך כדי שימוש ביוזמת הליגה הערבית מ–2002, שסעודיה היתה מיוזמותיה. על הממשלה לקבל החלטה, ולפיה הצעה זו תהיה בסיס לשיחות עם מדינות ערב המתונות, בראשות סעודיה ומצרים. כהכנה להכרזה זו, צריכה הממשלה לעשות שלושה דברים:
א. להגדיר לעצמה את אסטרטגיית המשא ומתן העתידי ואת עמדתה ביחס לכל נושא מהנושאים הכלולים בהצעת הליגה.
ב. לפתוח צינור הידברות חשאי עם ארה”ב לבחינת הרעיון, להסכים מראש על הקווים האדומים שלנו ועל התשומות שארה”ב תהיה מוכנה להשקיע במהלך כזה.
ג. לפתוח צינור חשאי אמריקאי־ישראלי מול סעודיה, במטרה להגיע אתה מראש להסכמות על גבולות הגזרה של הנושאים שיעלו בשיחות ולתיאום ציפיות. כשיושלמו המהלכים החשאיים הללו, תצא ישראל בהכרזה פומבית על נכונותה להתחיל בשיחות על בסיס מסמך הליגה הערבית.
אין לי ספק, שארה”ב וסעודיה, כל אחת מסיבותיה, ייענו בחיוב ליוזמה הישראלית, והיוזמה תהיה המנוף שיביא לשינוי דרמטי במציאות. עם כל הביקורת שיש לי על תהליך אוסלו, אין להכחיש, כי לראשונה בתולדות הסכסוך, מיד לאחר החתימה על ההסכם, כמעט כל מדינות ערב התחילו לדבר אתנו, פתחו את שעריהן לפנינו והתחילו לטוות שיתופי פעולה חסרי תקדים בתחומים כלכליים ואחרים.
אינני תמים לחשוב, שמהלך כזה יביא את השלום המיוחל
אבל אין לי ספק שמהלך כזה, שיהיה ארוך ומייגע, עשוי להניב תחילה צעדים בוני אמון, ובהמשך הסכמות ביטחוניות שהצדדים לסכסוך יהיו מוכנים לחיות אתן. תהליך השיחות יהיה מותנה כמובן ברגיעה ביטחונית, שהצדדים יהיו מחויבים לשמור עליה. לא מן הנמנע, שבמעלה הדרך יסכימו הצדדים לבחון פשרות הדדיות, שיקדמו את הרעיון של דו־קיום זה לצד זה. אם יתפתח האמון ההדדי, והסיכוי לכך גדול במיוחד תחת מטרייה אמריקאית וסעודית, יהיה אפשר להגיע לשיחות גם על פתרון מלא של הסכסוך.
ליוזמה מסוג זה נדרשת מנהיגות אמיתית ואמיצה, שקשה לזהות אותה ברגע זה. אבל אם ראש הממשלה יפנים את החומרה של מאסת האיומים נגדנו בעת הזאת, את האיוולת שבמדיניות הנוכחית, שיוזמיה ומחולליה הם גורמים משמעותיים בציונות הדתית ובימין הקיצוני, ואת תוצאותיה ההרסניות – עד כדי הרס החזון הציוני – אולי ימצא את העוז והנחישות להוביל את המהלך המוצע.
כתבתי את הדברים כי אני חש שאני חב אותם להורי, שהקדישו את חייהם להגשמת הציונות, לילדי, לנכדי ולעם ישראל, שאותו שירתתי עשרות שנים.
