על ההסכם עם איראן

תא”ל (מיל’) דב תמרי

מעקב אחרי התגובות הישראליות אודות המתווה עליו סיכמו שני הצדדים, מלמד שכל הטענות של רוה”מ והשרים שהושמעו בישראל ובארה”ב לפני השגת ההסכם, מושמעות אחרי השגתו. לא השתנה מאומה.

לטעמי, יש לפחות שבע שאלות שהיה ראוי לשאול לפני החתימה ובאותה המידה אחריה:

• האם אפשר למנוע את איראן מהגעה לנשק גרעיני?
• האם ישראל יכולה בכוחות עצמה למנוע נשק גרעיני מאיראן?
• האם הגעתה של איראן לנשק גרעיני הוא באמת איום קיומי על ישראל?
• האם יש קשר בין הסכסוך הישראלי – פלסטיני לסכסוך הישראלי עם איראן?
• האם אפשר להתמודד ישירות מול איראן ללא צד שלישי אוהד, או בן ברית?
• מה ישראל כן יכולה לעשות לאור ודאות הגעת איראן לנשק גרעיני?
• האם ממשלת ישראל מסוגלת להתמודד מחשבתית ומעשית עם האתגר הגרעיני האיראני?

האם אפשר למנוע את איראן מהגעה לנשק גרעיני?

כל מדינה, גם מדינת עולם שלישי, שיש לה תשתית משאבים סבירים, יכולה, אם תרצה, להגיע לנשק גרעיני, עם יכולת שיגור מתקדמת או ללא יכולת כזו.

מזה 40 שנים שמועדון 5 המדינות הגרעיניות הגדולות נפרץ. הודו רצתה – השיגה. פקיסטאן, שלא הייתה לה בזמנו תשתית טכנולוגית מפותחת במיוחד – השיגה. צפון קוריאה, מדינה נחשלת בכל תחום שהוא – השיגה. גדאפי הלובי – היה משיג אלמלא שינה את דעתו.

הטענה כי הפצצת והשמדת הכור ב-81′ מנעה מעיראק כל אפשרות להגיע בעתיד לנשק גרעיני בעתיד, מפוקפקת. היא הייתה מסובכת במלחמה קשה עם איראן. זמן קצר אחרי סיומה, עיראק הסתבכה במלחמת המפרץ הראשונה. אני מניח, ללא אפשרות להוכיח זאת, כי אם סאדם חוסיין היה מתאפק בסוגיה הכוויתית, פונה לפיתוח פצצה גרעינית – היה משיג אותה.

מה שהעיק עליו היו ההוצאות העצומות של מלחמתו בת 8 השנים באיראן, מבלי שהצליח להשתלט על הנפט האיראני בחוזיסטאן. מה שכן ברור בשאלה “האם סאדם חוסיין היה פונה בכל העוצמה לפיתוח גרעיני צבאי”, שלא היה חוזר לפיתוח באתר מרכזי אחד, אלא מפזרו באתרים רבים, מוגנים ככל האפשר, למניעת השמדה במתקפה אחת, בדיוק מה שעשתה איראן בעקבות התקיפה הישראלית על הכור העיראקי.

גם הסיכוי לפיקוח חיצוני יעיל על מערכות הגרעיניות האיראניות, כמופיע בהסכם, נמוך למדי.

למי שלא ידע, או שכח, בשנים 65′-66′ ביקרו מומחים אמריקאים בכור בדימונה, ע”מ לבדוק האם ישראל נעה לכיוון יכולת גרעינית צבאית. המומחים האמריקאים לא היו ילדים. בכל זאת, אנשינו הצליחו להערים עליהם עד כדי כך, שהדיווח לנשיא ארה”ב היה כי אין חשש כזה. האיראנים לא פחות פיקחים מאתנו.

בקצרה, איראן תגיע לנשק גרעיני אפקטיבי, אם וכאשר תחליט על כך.

מה יהיו השיקולים האירניים, האם ומתי, יישאר בינתיים לשרותי המודיעין, למומחי התקשורת, לפוליטיקאים, לפרשנים, לאובות וליידעונים.

האם ישראל יכולה בכוחות עצמה למנוע נשק גרעיני מאיראן?

תשובתי – בפרוש לא.

צה”ל/חה”א יכולים להגיע ולפגוע, אולי להסב נזק של ממש. זו לא תהיה חיסול היכולת והפוטנציאל האיראני. אפשר לעכב, אפשר להזיק, אבל איראן לא תעצור, נהפוך הוא, היא תתעקש להגיע לנשק גרעיני ונחישותה לפגוע בישראל, גם אם לא בנשק גרעיני, תתעצם לעין שיעור, וקשה לחזות באיזו מלחמה מתמשכת נסתבך. מכאן שמתקפה ישראלית מוצלחת יש בה אולי יכולת לעכב מצד אחד, וכניסה למאבק ישראלי – איראני אין סופי, מצד שני.

האם הגעתה של איראן לנשק גרעיני הוא באמת איום קיומי על ישראל?

מעקב אחרי ההיסטוריה, מאז 1945, של מלחמות מתחת לנשק הגרעיני מלמדת על תופעה פרדוקסאלית לכאורה.

ככל שעוצמת הנשק עולה כך קטן הסיכוי שיעשה בו שימוש כל שהוא. ארה”ב לחמה בקוריאה, מלחמה קשה מאד עבורה, בשנים 1950 – 1953. זו הייתה מלחמה גדולה למדי, הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות ארה”ב במלחמה בעידן שלאחר המצאת ושימוש בפצצה גרעינית. המפקד העליון בזירה, מקארתור תכנן להפציץ את גשרי נהר היאלו על גבול סין-קוריאה, להרוס את התשתית במנצ’וריה ולשפוך חומר רדיו-אקטיבי באזור נהר היאלו. טרומן פסל זאת וגם דאג להדיח בהזדמנות הראשונה את הגנרל עטור התהילה. במלחמה זו, על אף שארה”ב הייתה מוכנה להגן על העולם החופשי, הוכיחה כי לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית-גרעינית על מנת להגן על העולם.

במלחמת ווייטנאם בת שמונה השנים שתבעה מאמצים אדירים מארה”ב, שקל ממשל הנשיא ניקסון את האפשרות להשתמש בנשק גרעיני. הסנטור הוותיק גולדווטר לחץ להשתמש בו. הנשיא דחה אפשרות כזו.

פרשת הטילים והנשק הגרעיני בקובה הראתה כי שתי המעצמות הגדולות בעולם למדו ולומדות להיזהר, ובעקבותיהן שאר המדינות מדרגה שנייה שפיתחו נשק גרעיני. ב-1962, בעיצומו של משבר הטילים בקובה, שלח מנהיג בריה”מ, חרושצ’וב, איגרת לנשיא ארה”ב ג’ון קנדי ובה כתב: “אתה ואני, אל לנו למשוך כעת בקצוות החבל שבו אתה קשרת לולאה של מלחמה, משום שככל שנמשוך חזק יותר, כך תתהדק הלולאה יותר. יבוא יום שבו הלולאה תהיה כה הדוקה שהאיש שקשר אותה כבר לא יוכל להתירה והוא יאלץ לחתוך אותה. את משמעות הדבר אין צורך שאסביר לך, משום שאתה בעצמך יודע היטב אלו כוחות איומים יש באמתחתן של שתי מדינותינו“.

מכאן מתבקשת המסקנה – שככל שפוטנציאל ההשמדה ההדדית עולה, כך קטן החשש לשימוש ביכולות ההשמדה הללו.

פרופ’ אדוארד לוטוואק כתב בספרו STRATEGY כי “בכל הקצנה ההיגיון הפרדוכסלי של האסטרטגיה הוא תולדה מניגודיות של צרוף מקרים, כמו בדוגמת הנשק האטומי, אשר נעשה חסר תועלת ברוב המקרים בגלל יעילות ההרס הרבה שלו. כך שהוא גם הנשק עם הכי הרבה כוח וגם הנשק עם הכי מעט כוח. אפילו פגיונות היו בעלי יותר עוצמה גדולה יותר בשביל כוחות ארה”ב בווייטנאם וכוחות רוסיה באפגניסטן“.

“המלחמה הקרה” הייתה מוצלחת עד מאוד, משום שאף מדינה לא השתמשה בנשק גרעיני. היא יצרה יציבות שמנעה מלחמות עולם גרעיניות, אבל לא מנעה מלחמות אזוריות, לא מנעה מלחמות א-סימטריות מלוות טרור אלים במיוחד. אלה מופיעות מפעם לפעם תחת היכולות הגרעיניות ואין שום הוכחה חותכת שמדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית זכתה עקב כך ליתרונות במלחמות קונבנציונאליות.

היגיון המדיניות האיראנית לא תמיד ברור לנו, אם כי ישנם מחקרים עדכניים המסבירים את תפיסת העולם המשולבת האיראנית, המכילה, אפילו כופה, את הציווי הדתי על המדינאות, ואילו תפקיד הדת לשרת את המדינאות. נראה פרדוכסלי, משום שאין זה עולה עם הערכים המערביים כיום. זה כן אפיין את הנצרות בימי הביניים ואפילו בעת החדשה. פיענוח ההיגיון האיראני הוא בעל חשיבות גדולה עבורנו, דבר שראש הממשלה עושה כל דבר ע”מ למנוע הבנה זו.

בחינת השאיפה והחדירה האיראנית להיותה מעצמה אזורית, מראה כי היא רצופה שיקול דעת ואפילו זהירות, גם אם אין זה מוצא חן בעיננו.

מכאן שאין הכרח לראות את הנשק הגרעיני האיראני בעתיד כאיום קיומי. אפשר גם לראותו כיצירת שיווי משקל בנוסח המקובל כבר בעולם, המונע מלחמות גרעיניות מצד אחד, ומאפשר מלחמות קונבנציונאליות וחתרנות טרוריסטית מצד שני.

האם יש קשר בין הסכסוך הישראלי – פלסטיני לסכסוך הישראלי עם איראן?

לכאורה אין, אבל בפועל יש.

בסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני יש מאז 1948 ייחודיות מוזרה. במחציתו הראשונה מימושו היו מלחמות בין ישראל לשכנותיה ובמחציתו השנייה הוא היה ממוקד בישות הפלסטינית. למדינות הערביות לא היו אינטרסים חיוניים לממשם במלחמה עם ישראל. אף אחת מהמדינות הערביות לא השתגעה אחרי הפלסטינים וכמעט ולא עזרו להם במאומה. כפייתם לחיות במחנות פליטים עלובים הייתה המדיניות של כל המדינות השכנות.גם הכספים והאמצעים למאבק הפלסטיני בישראל לא באו מהמדינות הגובלות, אלא מאלה הרחוקות במרחב המפרץ הערבי-פרסי.

בכל זאת, הסכסוך האמור ריחף ועדיין מרחף מעל כול המרחב וקשה מאד להסירו, למעט מצריים לפי שעה. יש בו ניגודיות מוזרה, בין חוסר החשיבות והיעדר אינטרסים חיוניים לשכנותינו להתמיד בסכסוך, לבין השימוש האינטנסיבי בסכסוך לצרכים פנימיים וחיצוניים כאחד[1].

יקצר המקום לסקור את סיבות הסכסוך מאז תחילת המאה ה-20. יש בו רכיבים היסטוריים, דתיים, לאומיים, פוליטיים ותודעתיים. האיבה האיראנית לישראל אינה חדשה. מי שיבחן את התבטאויות נאצר עד למלחמת ששת הימים ואת בן חסותו אחמד שוקיירי – ימצא דמיון רב. הישראלי המצוי נדהם מהרעל שנטף ונוטף מהנשיא אחמדינז’אד ומהמנהיג העליון ח’אמנאי. כנראה בגלל זיכרון קצר.

מי שיעיין בארכיונים בשבועון הסובייטי “אוגניוק”[2] משנות החמישים, ייווכח כי בריה”מ השתמשה בתעמולה ארסית נגד ארה”ב שעלתה בחומרתה על זו של ההנהגה האיראנית על ישראל.

עיקור הסכסוך הישראלי פלסטיני, גם אם לא הסדר מוסכם, המאפשר התהוות ישות פלסטינית נוחה לישראל, או אפילו שכנה פלסטינית קיצונית לישראל נוסח חמאס – תקטין עד למינימום את 70 השנים של מלחמות ועילות למלחמות, סימטריות וא-סימטריות כאחד. אפשר וכך יקודם הגוש המדינתי הערבי-ישראלי שיאבק בחתרנות האיראנית ובקיצוניות הסונית נוסח דאע”ש.

האם אפשר להתמודד ישירות מול איראן ללא צד שלישי אוהד, ללא בת ברית?

אני סבור שזו אשליה להתמודד ישירות מול איראן, לא רק בסוגיית נשק גרעיני.

בדור האחרון המלחמות המוצלחות באזורנו הן מלחמות של קואליציות, גם אם אלה היו קואליציות רופפות למדי וזמניות. בן גוריון הבין זאת, אבל ממורשתו לא נשאר כלום, גם לא בצה”ל.

נראה שאין מעצמה המוכנה כיום למלחמה שרק היא נושאת אותה. לדוגמה, שתי מלחמות המפרץ האמריקאיות, מאבק הקואליציה האמריקאית-אירופית-ערבית נגד דאע”ש, שאין לדעת בינתיים עד כמה הוא מוצלח, וזו שסעודיה עומדת בראשה למעורבות בתימן.

ההתייצבות חסרת הפשרות של ממשלת ישראל מול ארה”ב, גם אם יש לה היגיון מוצדק ופשוט לכאורה, היא חסרת כל היגיון אם לא קיימת חלופה של ישראל לבדה מול איראן, ואין כזו.

ההסכם עם איראן זו הזדמנות לחיזוק הקשרים עם ארה”ב, פוטנציאל לערבות גרעינית אמריקאית לישראל, ועוד התקרבות למדינות הערביות החוששות מאיראן. אבל קשה לבקש זאת מממשלה בישראל, רדופת הפחדים, המשתמשת בפחדיה לשרידות שלטונה.

והיה ואיראן תפתח בעתיד נשק גרעיני, מה ישראל יכולה לעשות?

• להדק את יחסיה עם ארה”ב לקראת עידן גרעיני במזה”ת. לחזור להידברות אינטימית עם הממשל האמריקאי. בלעדיו אין לישראל השפעה, לא ישירה על ארה”ב ולא על מדינות ערביות אנטי-איראניות.
• להקים ישות מדינית עם טריטוריה סבירה למדינה פלסטינית, רצוי בהסכם אבל אפשר גם בלעדיו.
• לחתור למטריה גרעינית אמריקאית לישראל.
• לנסות להשתלב במאבק המדינות הערביות נגד איראן, עם בגלוי או אם באופן חסוי.
• להמשיך ולהתקדם, טכנולוגית ומבצעית, להגנה מפני טילים בליסטיים.
• ביום שיוכח מעל לכל ספק כי לאיראן נשק גרעיני – להסיר את העמימות אודות היכולות הגרעיניות של ישראל (שהן מתקדמות פי מאה מזו העתידית של איראן).
• מול החברה הישראלית, על הממשלה להרפות מ”תרבות האיום הקיומי” הנהוגה בישראל, כפי שעשו ארה”ב ומדינות אירופה בתקופת המלחמה הקרה. שום מדינה לא תתקדם ותשגשג אם היא רדופת איום קיומי כרעיון היחידי המוביל אותה.

האם ממשלת ישראל מסוגלת להתמודד מחשבתית ומעשית עם האתגר הגרעיני האיראני?

הממשלה הקודמת בראשות נתניהו, אם באשמתה ואם באשמת המבנה הפוליטי והממשלי בישראל, לא הייתה מסוגלת לשום דבר, בשום תחום.
הממשלה הנוכחית ממשיכה בדרך זו.

העולם כיום חי במציאות סבוכה שמאפייניה סותרים זה את זה. גלובליזציה כלכלית ונסיגה ללאומיות מסתגרת. המדינה המסורתית בעלת הגיון פוליטי שהתהווה במאות ה-19 ו-20, מתפרקת במדינות רבות בכל העולם, למדינות בעלות היגיון כפול או משולש.

אנו חיים במציאות תקשורת בלתי נשלטת ובלתי נמנעת, המאתגרת את הדומיננטיות התקשורתית של השלטון המרכזי המדינתי, המאפשרת לכל אדם ולכל ארגון להטיף לכל רעיון נכון וצודק ולכל רעיון עוועים מטורף.

מושג השליטה לא קיים במרחב התקשורת ובמקומו – מרחב ההשפעה וההטפה. המרחב המוסלמי עובר הקצנה דתית חזקה ומהירה המזכירה את ימיהן הגדולים של הדתות המונותיאיסטיות, אשר עם הגיען לשיא הולידו גם הקצנה דתית שהתבטאה בהתמסרות להשמדה.

מדינת ישראל קמה והתקיימה עד כה משום שאבות המסע הציוני הבינו, בזמנם, את הצורך להבין את המציאות המתהווה בעולם, או את המציאות שעבר זמנה ויש להיפרד ממנה. יכולת זו אבדה בדרך ולא במקרה או בטעות. “קיר הברזל” של ז’בוטינסקי מ-1923, מאמר בעל חשיבות בזמנו[3], פורש ע”י חלק ניכר מהדור הדומיננטי הנוכחי כ”הם רוצים להשמידנו”, “רק אנחנו”, “רק כוחנו”, “הכול שלנו”, “אפשר לזנוח את כל העולם”, או “להכתיב לכל העולם”.

התמודדות עם איראן איננה התמודדות ישירה איתה. היא תישא תוצאות חיוביות רק אם הממשלה תבין שעל ישראל להשתלב ולא להתבדל.

גם אין לישראל סיכוי לדרוש ממדינות בעלות השפעה בעולם להתגייס למאבק בחתרנות האיראנית ובהתגרענותה מצד אחד, ולהשאירן מורחקות מהסוגיה הפלסטינית. הקשר הוא רב-תחומי ומקיף את כל יחסי ישראל עם שכנותיה ועם רוב מדינות המזה”ת ועם מדינות בעולם כולו. מדיניות הממשלה האחרונה, וכנראה גם הבאה, היא בידוד מרצון. אין לכך סיכוי להתמודדות עם איומים ועם מציאות שלא בהכרח מוכתבת לישראל.

על המחבר:

תא”ל (מיל’) דב תמרי, מפקד סיירת מטכ”ל, קצין מודיעין ראשי, מח”ט, מפקד אוגדת שיריון ומפקד המכללה לפיקוד ולמטה של צה”ל. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה, ובעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. כיום משמש כראש התוכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.

הערות:
[1] לפי דו”ח של קבוצת המחקר “Strategic Foresight Group”, עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991 – 2010, מאז ועידת מדריד, עומדת על 12 טריליון דולרים. הדו”ח חישב את עלות התמ”ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ”ג הנוכחי לתמ”ג הפוטנציאלי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שבמידה והיה קיים שלום ושיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה גבוהה כמעט בחצי והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 30,000 דולר כיום. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר.

[2] השבועון התעמולתי הארסי הסובייטי “אוגניוק”  היה מגיע לישראל וחולק לחדרי הקריאה של קיבוצי “השומר הצעיר” ו”הקיבוץ המאוחד”.

[3] על קיר הברזל (אנחנו והערבים), מאמר עמדה שכתב זאב ז’בוטינסקי והופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בעיתון הציוני בשפה הרוסית “ראזסוויט”.