עמידה איתנה מול איראן מחייבת ברית אזורית חזקה הכוללת את ישראל. לכן ההנהגה הסעודית נדרשת לגלות שוב עוז מדיני, לעדכן את יוזמת השלום הערבית מ-2002 באמצעות הוספת “נספח ביטחון” ולשווקה גם לעם בישראל.
תא”ל (מיל’) אפרים סנה.
פורסם ב”אל-מוניטור” | 25 באוגוסט 2015
בחודש מארס 2002, אחד החודשים המדממים ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוביל למבצע “חומת מגן” בצפון הגדה המערבית, העלה נסיך הכתר הסעודי עבדאללה בן עבד אל-עזיז את יוזמת השלום הערבית. תכנית מדינית זו אומצה על ידי פסגת הליגה הערבית, שהתכנסה בביירות, כהחלטתה הרשמית. בכינוס הליגה הערבית בריאד במרס 2007 אושרה היוזמה מחדש.
ליבת היוזמה הייתה ההתחייבות של 22 מדינות ערביות לנרמל את יחסיהן עם ישראל בתמורה לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית.
“המועצה [מועצת הליגה של מדינות ערב] קוראת לממשלת ישראל ולכל הישראלים לקבל את יוזמה זו על מנת להבטיח את הסיכויים לשלום ולהפסיק את שפיכת הדם, ולאפשר למדינות ערב ולישראל לחיות בשלום ובשכנות טובה ולספק לדורות הבאים ביטחון, יציבות ושגשוג” – נכתב בין היתר ביוזמת השלום הערבית.
המצב החדש שנוצר בעקבות הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן על שלל היבטיו מחייב את סעודיה, היוזמת המקורית, לעדכן את יוזמת השלום מ-2002 ולהתאימה לתנאים החדשים. אך לפני שנתיים עודכנה היוזמה הערבית בתוספת הסכמה לחילופי שטחים בסעיף הנוגע לקביעת גבול הקבע בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית, לאמור הגמשה מהנוסח המקורי שדיבר על גבולות 1967 בלבד.
למרבה הצער, היוזמה הערבית מעולם לא שווקה כראוי לציבור הישראלי. מעטים בישראל יודעים מהי יוזמת השלום הערבית, כולל ההתחייבות הכלולה בה לפתרון מוסכם גם על ישראל לבעיית הפליטים. דבר זה אפשר לכל ממשלות ישראל מאז 2002 להתעלם מהיוזמה, ואפילו לא לדון בה פעם אחת. יצאה מכלל זה התבטאותו של הנשיא שמעון פרס בנאומו בעצרת הכללית של האו”ם ב-2008.
אירועים כבירים שינו את פני המזרח התיכון מאז 2002: מנהיגים ותיקים הופלו בכוח; אחדות מהמדינות שהשתתפו בפסגה ההיא בביירות אינן קיימות עוד למעשה; ישראל נסוגה חד צדדית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון הגדה המערבית [2005]; חמאס השתלט בהפיכה ברוטאלית על רצועת עזה. למרות כל השינויים שהתרחשו – היוזמה עודנה על השולחן.
המצב החדש שנוצר בעקבות הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן על שלל היבטיו מחייב את סעודיה, היוזמת המקורית, לעדכן את יוזמת השלום מ-2002 ולהתאימה לתנאים החדשים.
מדינות האזור צריכות לעמוד כעת במשותף מול איראן עשירה יותר, תוקפנית יותר, בטוחה בעצמה ונהנית מהשלמה של מדינות המערב עם תוקפנותה. עמידה איתנה מול איראן המחוזקת מחייבת ברית אזורית חזקה. ישראל צריכה להיות חלק מהברית האזורית החדשה, וביכולתה לתרום לה תרומה ייחודית וכבדת משקל.
מאידך, אין להשאיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתור. המצב הקיים אינו נסבל. למצב שבו העם הפלסטיני נותר ללא ריבונות ומדינה, אין שום לגיטימיות בינלאומית. עם זאת, העם בישראל צריך להיות בטוח שכינון מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל יגביר את ביטחונו ולא יערער אותו.
לכן, על סעודיה להוסיף “נספח ביטחון” ליוזמת השלום הערבית.
“נספח ביטחון” זה יוסיף ממד חיוני לתפיסה הבסיסית של יוזמת השלום. תיווצר באמצעותו מסגרת לשיתוף פעולה בענייני הגנה בין ישראל לבין סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות הערביות, בחריין וכווית.
שיתוף הפעולה יכלול, בין השאר, את המרכיבים הבאים: הקמת מרכז משותף לתיאום מלחמה בטרור; לחימה משותפת ומתואמת נגד דאע”ש והארגונים הדומים לו; פעילות משותפת ומתואמת נגד החתרנות האיראנית באזור; הקמת מרכז בקרה ימי ליירוט משלוחי נשק לשלוחיה של איראן; הגנה משותפת נגד טילים בליסטיים המבוססת על מערכות תוצרת ישראל.
בנוסף, ייזום של תכנית חלל משותפת; תכנית כלכלית-פוליטית לשיקום ופיתוח רצועת עזה, לפירוזה מנשק התקפי ולהחזרת הריבונות הפלסטינית עליה; ומיזם משותף לפתרון בעיות האנרגיה והמים של ירדן (מסוג הסכם “תעלת הימים” בין ירדן לישראל שנחתם בחודש פברואר השנה, ועיקריו הם הקמת מתקן התפלה בעקבה וחילופי מים).
כל זה יותנה בהסכם ישראלי-פלסטיני ראשוני המבוסס על עיקרון “שתי מדינות לשני עמים”, ועל פתיחתו של משא ומתן רציני שתכליתו סיום הכיבוש וגיבוש פרטי הסדר הקבע.
צעדים אלה, הם שיעשו את המזרח התיכון למקום בטוח יותר. זו התשובה ההולמת למדיניות ההשתלטות האיראנית שמשמרות המהפכה הם ראש החץ שלה. זו תכנית שהעם בישראל יקדם בברכה. סקר שפורסם רק לפני כשנה וחצי [פברואר 2014], הראה כי 76% מהישראלים שהתוודעו לפרטי יזמת השלום הערבית תומכים בה.
זה אתגר להנהגה הסעודית החדשה לגלות שוב את העוז המדיני, לעדכן את יוזמתה במותאם למציאות המסוכנת החדשה ולשווק אותה – לא רק לקהילה הבינלאומית אלא גם לעם בישראל. העם בישראל יוכל אז לבחור בחלופה למצב הקיים של קיפאון מדיני, כזו שתיתן לו שלום וביטחון.
