נאומו המלא של אלוף (מיל.) אמנון רשף בכנס תנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל” | 22 באוקטובר 2015
שלום לכולם,
עם ישראל נמצא בעוד תקופת חרדה הנוגעת לביטחון האישי, ובצדק. זה אינו סבב הטרור הראשון, וללא שינוי מהותי בתנאי הזירה, ניתן לומר בוודאות שסבב זה גם אינו האחרון.
זה הזמן לשלוח את תנחומינו למשפחות השכולות ולאחל לפצועים רפואה שלמה!.
המצב הנוכחי מדגיש את חשיבות פעילותה של התנועה, כגוף אשר שם לו למטרה לחזק את ביטחון ישראל באמצעות מהלכים ביטחוניים-מדיניים, האמורים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הזורים פחד בעם והמטיפים לאלימות. פעילותנו מיועדת לחזק את המתונים, לרסן את הקיצוניים בימין ובשמאל, בישראל ובארצות ערב, ולתרום לשינוי בסביבה האסטרטגית בהיבטים הקשורים ישירות לביטחון ישראל.
על כל אלה ארחיב בהמשך. אך תחילה, כמה מילים על מאיין באנו, היכן אנו כעת, ולאן מועדות פנינו.
תנועתנו הוקמה בעקבות משלוח המכתב הפומבי לראש הממשלה. במכתב קראנו לראש הממשלה להשיק תוכנית מדינית, שתוביל בהדרגה להסדר ‘שתי מדינות לשני העמים’ בהקשר אזורי. זאת, תוך מיצוי הפוטנציאל הגלום בשיתוף האינטרסים הביטחוניים בינינו לבין מדינות ערב המחוייבות ליוזמת השלום הערבית. חתמנו בהבטחה כי נתמוך בו כשיעשה זאת!
למעלה ממאה מבכירי המערכות הביטחוניות נענו וחתמו על המכתב בתוך ימים ספורים. פניות רבות שקבלנו מחברים נוספים לאחר פירסום המכתב, הביאו אותנו להחלטה למסד את החשיבה המשותפת לכלל תנועה.
האמנו, שעשרות בכירים בדימוס של מערכת הביטחון – מצה”ל, מהמוסד, מהשב”כ וממשטרת ישראל – שהיו שותפים במשך שנים רבות לתהליכי קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית הלאומית, ושבאמתחתם ניסיון מצטבר עצום ופרספקטיבה מגוונת וארוכת שנים, חייבים להשמיע את דברם בעת שעתיד המדינה עומד במבחן.
מאז, כפי שדיווחנו לכם בתקשורת הפנים-תנועתית, עברנו כמה שלבים, כאשר החשוב שבהם נמצא בעיצומו בימים אלה ממש.
בתום עשרות שעות של דיונים ביעדי התנועה והדרכים ליישומן, מתקיימים עתה דיונים אינטנסיביים של מספר צוותי חשיבה, ובהם עשרות מחברי התנועה הנעזרים במומחים, הנפגשים גם עם גורמי ביטחון מהעולם הערבי. כולם עוסקים בניתוח היבטים שונים של המציאות הביטחונית-מדינית, ובגיבוש עמדות התנועה בסוגיות אלה. הצעות הצוותים הללו תועברנה לכלל חברי התנועה, ויועמדו לדיון וסיכום בפורום של התנועה.
עמדות אלה, ישמשו אותנו הן להעשרת הידע של חברי התנועה בסוגיות המעסיקות כל אחד מאיתנו, והן לגיבוש המסרים עמם נפנה לציבור הישראלי ומנהיגיו. כל הפעילות הזו, המסתייעת באנשי מקצוע מכל הדיסציפלינות הרלבנטיות, תתכנס למסגרת של מערכה ציבורית רחבה אשר תושק ע”י התנועה בעוד מספר חודשים.
עד כאן, בתמצית, באשר לתכנית הפעילות האמורה לשכנע חלקים נרחבים בעם ישראל במה שאנחנו משוכנעים, כמפורט בחזון התנועה: הסדרים עם שכנינו והיפרדות מהפלסטינים, תוך הקפדה על צרכי הביטחון, הם האמצעי לחיזוק ביטחון ישראל והבטחת צביונה היהודי-דמוקרטי.
אולם, כצפוי וכמובן, התחושה בקרב הציבור היא ש’האדמה בוערת’. התחושה היא שאיבדנו את הביטחון האישי בערינו, ושנדרש מענה מיידי. בעת הזו, איננו יכולים להחריש! יש לדכא את הגל הנוכחי במהירות ובכל האמצעים החוקיים. גל טרור זה, הוא ביטוי מוחשי, וכואב, לסכנה לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולהיווצרותה, בפועל, של מדינה דו-לאומית. זו מציאות שהיא תולדה של מעשים ומחדלים של ממשלות ישראל לדורותיהן; היעדר אסטרטגיה ביטחונית-מדינית, והיעדר יוזמה ישראלית אמיצה.
אבקש להציג כעת, בקצרה, את תמונת המצב, במישור הביטחוני-מדיני:
זה עשרות שנים שמדינת ישראל לא גיבשה ולא הציגה מדיניות לאומית ואסטרטגיה למימושה. עד לא מזמן, דובר על ‘הכלת הסיכסוך’. עתה, הגישה היא של ‘ניהול הסיכסוך’. בהיעדר אסטרטגיה ארוכת טווח, המדיניות בפועל מעורפלת ומטעה.
מצד אחד, מכריזים על מחוייבות לפתרון של ‘שתי מדינות לשני העמים’. מן הצד השני, נעשית פעילות המאיימת לסגור כל דרך לפתרון מעין זה. כפילות לשון זו, מציבה את מערכות הביטחון, לרבות צה”ל, בפני אי-בהירות באשר למשימותיהן. היא גם פוגעת באמינות ובכך משמשת נשק יעיל בידי אויבינו, ומרחיקה את ידידינו. הסתירות הפנימיות הנובעות ממנה, הופכות את ישראל ל”שק החבטות” של מדינות העולם. הן גם מונעות את בחינת הפוטנציאל הגלום בשותפות אינטרסים עם מדינות ערב התומכות ביוזמת השלום הערבית ונורמליזציה עם למעלה מ-50 מדינות האיסלאם. כל זאת, בנוסף, למובן מאליו היום: בהיעדר כל תיקווה, בהיעדר אופק מדיני, המציאות מבטיחה פרצי אלימות חוזרים, אשר מעבר למחיר הדמים, מסכנת גם את יציבות היחסים עם ירדן, ולמרות מה שמצטייר כרגע, גם עם מצרים.
גורמי הביטחון, פועלים במסירות ובנחישות להגנה על אזרחי ישראל ולהנמכת הלהבות בסדרה של מהלכים טקטיים, צבאיים-משטרתיים. אך פעילויות אלה, גם אם יתבררו כיעילות ברמה הטקטית העכשווית, הינן תרופות זמניות, חסרות תוחלת ותועלת, לטווחים הבינוני והארוך. הן אינן מטפלות בבעיה הכרונית המחייבת טיפול יסודי ושורשי, ובוודאי שאין בהן כדי למנוע את הסבב הבא.
מדינת ישראל של 2015 אינה ניצבת בפני איום ביטחוני קיומי; עומדים בפניה מגוון אתגרים ביטחוניים לא פשוטים. אך בזכות עוצמתה הצבאית וחוסנה הכלכלי, אף אחד מהם אינו מסכן את עצם קיומה.
מאידך, החזון הציוני – אשר מומש ע”י דור המייסדים ואשר הדור שלנו לחם על ביצורו – ניצב בפני איום קיומי, בדמות אובדן ציביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בידי ישראל מצויים כל הכלים למנוע התממשות איום זה, וזאת ללא תלות בגורם חיצוני כלשהוא.
מדיניות ‘שימור הסטטוס קוו’, שמשמעותה הימנעות מעשייה ויוזמה, מתנפצת שוב ושוב בפרצי אלימות מצפון, מדרום ומבית. אין ביכולתנו לשלוט בהתנהגות שכנינו. אך בהתנהלות אחרת, יש ביכולתנו לשנות את מאזן השיקולים של חלקם; לחזק את המתונים בקירבם; להחליש את הקיצוניים ואת ההתגייסות לשורותיהם; ולוודא, כי בעת פקודה, העם יהיה מאוחד בתחושה שהצדק עימנו והעולם הרלבנטי לא יתגייס כנגדנו.
אך לא זו בלבד שקידוש הסטטוס קוו אינו מתיישב עם סביבה שלעולם אינה סטאטית, אלא שתוך הצהרת אמונים לסטטוס קוו ישראל פועלת בעיקביות לשינויו: מאמץ להכשרת התנחלויות מבודדות בלתי חוקיות, בעיקר בגב ההר; הגדלת מספר המתנחלים מעבר לגדר ההפרדה; בניית התנחלויות ושכונות שתמנענה רצף טריטוריאלי פלסטיני (לדוגמא: בניית שכונת “הר המטוס” בין הר חומה וגילה, בנייה ב-E1 בין ירושלים ומעלה אדומים); כמו גם השקעה אדירה בתשתיות, ב’כבישים לשום מקום’ – כל אלה אינם ביטויים לסטטוס קוו. אלה שינויים מובהקים בו, המאיימים על הסיכוי להיפרדות מהעם השכן; מזינים את תחושת התיסכול, היעדר התיקווה והזעם בקרב הפלסטינים; מקצינים את הרחוב במדינות השכנות נגדנו; ומהווים התגרות בידידותינו במערב.
היעדר יוזמה מדינית-ביטחונית; זה מכבר, שישראל איננה יוזמת. ישראל נגררת. כך נגררנו למלחמת לבנון השנייה; כך נגררנו למבצע “עופרת יצוקה”; למבצע “צוק איתן”, ועתה להתקוממות הסכינאים והדריסות הזורה פחד ברחוב הישראלי.
כירסום בברית האסטרטגית עם ארה”ב וביחסים עם מדינות אירופה; בשנה האחרונה עסקה ישראל בניסיון לטרפד את הסכם הגרעין בין המעצמות ואיראן. לכל אחת ואחד מאיתנו יש הערכה באשר לאיכות ההסכם. אך כעת, ההסכם הינו בגדר עובדה מוגמרת. במאבק זה נפגעה מערכת היחסים המדינית והביטחונית בין ישראל וארה”ב.
אם יופר ההסכם, תגיע איראן למעמד שאיש מאיתנו אינו מוכן לקבלו. לצורך מניעת ההתגרענות, ישראל חייבת לפעול במאמץ לניטור ואימות חודרני, אשר אמור לזהות מבעוד מועד, כל הפרה של מחויבויות איראן בהסכם ובפרוטוקול הנוסף. למאמץ זה, נידרש שיתוף פעולה הדוק עם חמש המדינות+1, אך בעיקר עם ארה”ב. כל זאת, מתוך אמון מוחלט ובשקיפות מלאה. אלה, לצערנו, נפגעו בקרב על מניעת ההסכם, ואינם עומדים לרשותנו היום. שיקומם הוא צו השעה!
גם מעבר להיבט הגרעיני, ההסכם צפוי לחזק את מעמדה הגיאו-אסטרטגי של איראן כמעצמה אזורית, עם השפעות חתרניות בעיראק, סוריה, לבנון, רצועת עזה, תימן, ואף מעבר להם. איראן מתקדמת בתחום המדע ופיתוח אמצעי לחימה; איראן מספקת לאוייבינו מודיעין, תורות לחימה ומערכות נשק חדישות. כל אלה מאתגרים את צה”ל ויוצרים אפשרות לשחיקה בעליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל. גם כאן, אינטימיות הקשרים עם ארה”ב חיונית להבטחת עליונותנו מול כל אתגר איראני.
כניסתה של רוסיה למזרח התיכון, ברגל גסה, ומתוך כוונה להישאר כאן כגורם דומיננטי, אם לא עיקרי, מחזירה את המזרח התיכון למאבק הבין מעצמתי, ומחייבת היערכות ישראלית בהתאם, ותיאום הדוק עם בת-בריתנו היחידה – ארה”ב.
אין חולק על כך שיחסינו עם ארה”ב מהווים נכס אסטרטגי ראשון במעלה. חידוש האמון, בין ישראל וארה”ב, והמשך שיתוף הפעולה המדיני-הביטחוני, ברמה הגבוהה ביותר, מחייבים יוזמה והתקדמות מיידית במישור המדיני. התקדמות זאת חיונית, כאמור, גם ללא קשר ליחסים עם ארה”ב, אך יש בה גם כדי לפתוח דף חדש ביחסים עם וושינגטון. יוזמה שכזו תבטיח לאורך זמן את תמיכתה של ארה”ב בישראל בזירה הבינלאומית, ואת שימור הפער האיכותי של צה”ל בטכנולוגיות-על, ובאמצעי לחימה.
המיתוס של ירושלים המאוחדת; בימים אלה מוצבים מחסומים ובטונדות ברחבי הבירה, פעילות הממחישה את שידענו זה מכבר: העיר מעולם לא הייתה מאוחדת. העיר מחולקת בפועל, בכלל זה במערכות התחבורה, החינוך, הבריאות, התברואה וכיוצא באלה.
האבחנה החשובה ביותר לענייננו היא, כי עשרות שנות הזנחה והיעדר אכיפה בשכונות הפלסטיניות, הניבו בין השאר שיעורי אבטלה גבוהים בקרב צעירים פלסטינים. מציאות המניבה ייאוש, ומייצרת סיר לחץ, שאת שסתום השחרור שלו אנו חווים בימים אלה. מצב המחריף את בעיות הביטחון. את המחיר אנו משלמים בדם ושכול.
לא בכדי, רוב הציבור הישראלי שוב מוכן להשתחרר מאחריות לשכונות הפלסטיניות, ולהעברתן לריבונות פלסטינית. האומנם בית חנינא, שועפאט, עיסאוויה, ראס אל-עמוד, ג’בל מוכאבר, סור באהר, אום טובא, בית צפאפא, שרפאת, הם חלק בלתי נפרד מירושלים אליה ערג עם ישראל משך שנות דור!? ובעוד אנו מתעקשים – ובצדק – על סירוב מוחלט למימוש זכות השיבה, אימצנו לחיקנו את 350,000 תושביהן הפלסטינים.
רעיון שתי המדינות, שהוא הפתרון הטוב ביותר לעתיד מדינת ישראל, לביצור בטחונה, ולקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, נראה היום רחוק מאי פעם. אך המדיניות הישראלית הנוכחית מסכלת ומסכנת את אפשרות מימושו בעתיד.
מעמדו של יו”ר הרשות הפלסטינית – מחמוד עבאס, ירוד, ובעיני חלק מהציבור הפלסטיני, הוא אינו עוד נציג לגיטימי. לא מן הנמנע כי עידן אבו מאזן מסתיים, ונאלץ להמתין למחליפו או למחליפיו בהנהגה הפלסטינית. נאומו בשבוע האחרון, ראוי לגינוי. הוא חיזק את ההערכה שלא בתקופתו יבוא הפתרון. אך, בכך, אין משום הצדקה לסיכון ביטחוננו בטווח הארוך ע”י צעדים בלתי אחראיים בהווה.
הפיצול השלטוני והגיאוגרפי, בין הגדה המערבית ורצועת עזה, אינו מאפשר כרגע הידברות עם גורם שילטוני פלסטיני המייצג את כלל אוכלוסיית השטחים. שינוי מצב זה אינו בידינו, אך עלינו להקפיד להמנע מכל מהלך המנציח אותו, ולעודד מהלכים – כולל של מצרים ומדינות ערב הפרגמטיות – לשינויו.
הטענה ש”אין פרטנר”, אסור שתצדיק מדיניות הגוזרת עלינו המשך ההתבוססות בביצה הפלסטינית. עתיד מדינת ישראל אינו מותנה בקיומו של פרטנר. הוא מותנה אך ורק בהחלטותינו.
לפיכך, עלינו לקבוע לאלתר את גבולה המזרחי של ישראל עם פלסטין, כולל גושי ההתיישבות והשכונות היהודיות במזרח ירושלים בתוכו. קביעה חד-צדדית נחרצת זו תהווה נקודת מפנה עם השלכות נרחבות במשא ומתן העתידי עם הפלסטינים והקהילה הבין לאומית:
בראש ובראשונה, יינתן בכך המענה המיטבי לצימצום זליגת טרור מהגדה לשטחי ישראל, ולצמצום מוקדי החיכוך בין האוכלוסיות. זה היה ההיגיון שעמד מאחורי הקמת גדר ההפרדה בתקופה שלאחר האינתיפאדה השנייה, והיגיון זה שריר ועומד. בימים אלה הוא מקבל משנה תוקף;
קביעה זו תאפשר לישראל להמשיך ולפתח את הגושים הגדולים במסגרת תפישת חילופי השטחים, שאומצה זה מכבר ע”י כל הגורמים הרלבנטיים, כולל הפלסטינים;
הכרזה שכזו, כואבת ככל שתהיה, תבהיר את מעמד היישובים שמעברו המזרחי של הגבול.
קביעה זו תבהיר לכל, כי כוונותינו רציניות, וכך ישוקמו יחסינו עם ארה”ב ואירופה ותתאפשר התנעתו של שיתוף פעולה אזורי.
אנו חייבים להבהיר כי הקמת התנחלויות מבודדות, בנקודות שמעבר לקו הגבול המיועד, או הרחבתן, הן פעולות הפוגעות בביטחון המדינה, במעמדה הבינלאומי, באינטרס הישראלי לשימור יכולת היפרדות עתידית מהפלסטינים, ובמרקם הכלכלי-חברתי מבית.
קיים קשר ישיר בין מצב ביטחוני-מדיני יציב לבין שגשוג כלכלי. אמנם, כלכלת ישראל חזקה, אך זו לא תשגשג לנצח בתנאים מתמשכים של עימות ביטחוני, בידוד מדיני וסנקציות כלכליות.
העולם אמנם עסוק במשברים אחרים, אך הוא מזכיר לנו בכל הזדמנות כי הוא קץ במצב הנוכחי. סנקציות כלכליות וחרמות כבר אינם איום תיאורטי. לפיכך, קיום מערכות ביטחון וצבא באיכות גבוהה, כלכלה יציבה וחברה בריאה, מחייב שינוי באווירה באמצעות צעדים מוחשיים לקראת הסדר. אירועי הימים האחרונים, משמשים תזכורת מכאיבה לעובדה זו.
צה”ל עוסק בשיטור, וזאת, על חשבון התכוננות ואימונים. היחידות הסדירות של צה”ל עסוקות בפעילות בבט”ש כ-75% מזמנן, בעוד ההיקף הסביר הוא לא יותר מ-50%. זו שחיקה ממשית ביכולות הצבא ומוכנותו.
קורסי פיקוד משתבשים [ראה תגבור המשטרה בצוערי בה”ד 1], וכמובן, העלויות הכספיות האדירות הבאות על חשבון אימונים והצטיידות.
כל שאמרנו עד כה אינו בגדר עובדות יבשות לצרכי מחקר אקדמי. לעובדות אלה יש השלכות חמורות, ומהן מתבקשות מסקנות מעשיות:
בטווח המיידי, מדינת ישראל צריכה להילחם בטרור ובהסתה, בכל הדרכים והכלים העומדים לרשותה.
עם זאת, יש לזכור כי ביטחון ישראל, ואופייה היהודי-דמוקרטי, לא יובטחו בצעדים צבאיים ומשטרתיים. הפיתרון הוא ביטחוני-מדיני!
ביטחון ישראל, ואופייה היהודי-דמוקרטי, יובטחו ע”י היפרדות מהפלסטינים. זהו אינטרס לאומי-ביטחוני ראשון במעלה.
זהו אינטרס שמימושו מותנה בחוסנה החברתי והביטחוני של המדינה – ומימושו יתרום לשניהם. אין עוררין על כך שלמדינת ישראל החוסן והעוצמה המאפשרים לקבל ולבצע את ההחלטות הנכונות. על רקע זה, ביכולתה של מנהיגות נחושה, המחוייבת לעתיד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להוביל לשינוי הנדרש.
לפיכך, מדינת ישראל חייבת להשיק מיידית יוזמה מדינית-ביטחונית אזורית, שבמסגרתה ישולב הסדר עם הפלסטינים. התבססות על עקרונות יוזמת השלום הסעודית-ערבית, תניב סיוע של מדינות ערב הרלבנטיות לתהליך המו”מ לסיום הסכסוך בהיפרדות, ותאפשר השתלבותנו במערך ביטחון אזורי כנגד איומים משותפים.
ההסכם עם הפלסטינים, יתבסס על עקרון ‘שתי מדינות לשני העמים’, ויושתת על גבולות 1967, עם חילופי השטחים המתבקשים מהצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל ומהשינויים הדמוגרפיים מאז 1967. ההסכם יכלול הכרזה על שלום בין המדינות, על סיום הסכסוך ועל היעדר תביעות הדדיות.
במסגרת זו, מדינת ישראל תחיל את ריבונותה על גושי ההתיישבות המוכרים, ותעביר בתמורה, שטחים למדינת פלסטין.
בירושלים רבתי יהיו שתי בירות: בירת ישראל ובירת פלסטין. השכונות הערביות במזרח ירושלים יועברו לריבונות פלסטינית, ותוואי ההפרדה הברור יאפשר לשני הצדדים ביטחון ואינטרס משותף לשמרו.
הפיתרון המדיני-דתי ל’אגן הקדוש’ חורג משאלות הביטחון המובהקות בהן אנו עוסקים, ויש להניח שיימצא בסיוע צדדים שלישיים רלבנטיים מהאזור ומחוצה לו.
המדינה הפלסטינית, תהיה מפורזת מנשק ואמצעי-לחימה, למעט לצרכי אכיפת החוק וביטחון פנים, והכל בהתאם לרשימות מוסכמות.
נהר הירדן יוגדר כגבול הביטחון של ישראל, ונוכחות צה”ל לאורכו תימשך כל עוד לא ייושמו הסדרי ביטחון חלופיים מוסכמים, המקובלים על ישראל.
על בסיס עניין משותף בריסון גורמים חתרניים באזור, ישראל תשאף לקיים הסדרי ביטחון אזוריים, עם מדינות ערב הפרגמאטיות. הסדרים אלה יהיו בשני מישורים:
האחד, תיאום הדוק עם מצרים בהקשרי רצועת עזה; עם ירדן בהקשרי הגדה המערבית; ועם שתיהן, באשר למרחבי האיום המשותפים שמעבר לשטחים אלה.
השני, מערכת ביטחון אזורית, בהשתתפות מירב המדינות הרלבנטיות, ובהן, מעבר למצרים וירדן, גם ערב הסעודית, מדינות המפרץ, ומדינות בצפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה).
רצועת עזה: הרצועה אמורה להוות חלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית, בכלל זה מעבר בטוח לגדה. שאיפה זאת אינה ניתנת למימוש בטווח הנראה לעין. לאור זאת, בטווח המיידי, יש לעשות כל האפשר לשיקום הרצועה בסיוע מדיני של מצרים וכלכלי של קטאר, תוך מעורבות של הקהילה הבין לאומית.
לאור העיקרון שעלינו להמנע מכל צעד אשר יקשה על הגעה להסדר קבע, חיוני לוודא כי פעילותנו היום לא תנציח את ההפרדה בין שני חלקי המדינה הפלסטינית המיועדת. בכלל זה, יש להקפיד כי פעילות לשיקום הרצועה וייצוב הפסקת האש לא יחלישו את מעמדה של הרשות הפלסטינית, אלא תפלס דרך לשובה לרצועה, אם רק ניתן.
עלינו לחתור למציאות, שבה, הנכונות הישראלית להתקדם להסדר, תניב היענות של מדינות ערב הרלבנטיות, ושל הקהילה הבינלאומית, לקחת חלק באחריות למערכת היחסים בין החמאס (מדיני וצבאי), והפתח (הרשות הפלסטינית).
בבוא היום, פירוז רצועת עזה, כמו פירוז הגדה, יהווה תנאי להסדר קבע. עם זאת, יש לדרוש את הפירוז גם במסגרת התקדמות הדרגתית, גם אם ההיענות לדרישה זאת לא תהיה מיידית.
בעתיד, במסגרת פירוז הרצועה תחת בקרה המקובלת על ישראל, תיתכן היענות לדרישה להקמת נמל ימי ונמל תעופה. הקמתם תשים קץ לתלות המוחלטת של הרצועה בישראל ולטענות המערכת הבינלאומית כי למרות פינוי היישוב היהודי וצה”ל מהרצועה, הכיבוש נמשך. מאליו מובן, כי הסכמה מרחיקת לכת זאת מצידנו, תיתכן אך ורק תוך וידוא קפדני של שמירת האינטרסים הביטחוניים הישראלים.
כל עוד אין בנמצא שותף פלסטיני מתאים, התוכנית תיושם בשלבים: חלקם, באופן חד-צדדי, וככל הניתן בתיאום עם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה; וכל אלה, בתיאום עם ארה”ב וככל הניתן גם עם מצרים וירדן.
השלבים השונים, כמו גם היישום המדורג, יתוכננו ויתבצעו באופן שיקדם, ולכל הפחות לא יפגע, ביעד הסופי של שתי מדינות לאום ריבוניות.
השליטה הצבאית הישראלית בשטח, תימשך עד שיגובש וייושם הסדר הקבע, ובמסגרתו סידורי ביטחון אשר יאפשרו היערכות שונה של צה”ל אל מחוץ לשטחים. כל זאת, כאמור, בשלבים שייקבעו בהסכם, ובכפוף לעמידת הפלסטינים בתנאי המעבר משלב לשלב.
השגת היעדים הלאומיים תלויה אך ורק בהחלטה ישראלית! ההתקדמות למימושם אינה תלויה בהסכם עם הפלסטינים או בקיומו של פרטנר. השלביות עליה דיברנו ופיתרונות ביניים ישרתו את המטרות האסטרטגיות של ישראל הן בטווח המיידי והן לטווח ארוך.
בחודשים הקרובים, הרעיונות והעקרונות שהוצגו היום יתגבשו, לאחר דיון מעמיק עם חברי התנועה, במסגרות שונות, לכדי תכנית מוסכמת עימה נצא לדרך. תוכנית סדורה, ישימה שלוקחת בחשבון את המציאות המורכבת. עוקפת מחסומים וממוקדת מטרה. אני קורא שוב לכל אחת ואחד מכם לתרום זמן ומחשבה לתהליך זה.
בתכנית אין ולא יהיה עניין של ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. אנו מגבשים אותה על בסיס הערכה מפוקחת של צרכי הביטחון, ומתוך מחוייבות ללא סייג לעקרונות מגילת העצמאות.
עם גמר גיבוש התוכנית, אנו נפנה לראש הממשלה ונדרוש את מימושה. בעקבות תגובתו, נפנה לציבור במערכה הסברתית אינטנסיבית לגיוס תמיכתו ביוזמה זו!
מדינת ישראל חזקה. היא עוצמתית. והיא יכולה וחייבת ליטול יוזמה ואחריות לעתידה.
מערכת הביטחון הישראלית תדע להגן היטב על הגבולות כפי שיוסכמו על ידי ממשלת ישראל ויאושררו בתמיכת העם.
לדבר בימים אלה על הסדרים מדיניים – אפילו מדורגים – נשמע הזוי. אך לכל משבר יש בוקר שאחרי. וחובתנו לנסות ולהבטיח שהבוקר שאחרי לא יהיה ערבו של המשבר הבא.
באולם הזה, וברחבי הארץ נמצאים מאות בכירי מערכת הביטחון השותפים לדרך ולחזון. במצטבר אנחנו מייצגים אלפי שנות ניסיון ביטחוני בכל הזרועות.
התגייסנו ללא היסוס לכל מלחמות ישראל. איבדנו חברים יקרים ללא ספור. רבים מאיתנו מתמודדים עם צלקות הקרב יום-יום, לילה-לילה.
זו השעה להתגייס כדי לשמש מנוף רב עוצמה לשינוי. לא שינוי מפלגתי – זה לא ענייננו כתנועה. אלא שינוי כיוון לאומי. כזה אשר יבטיח שילדינו ונכדינו לא ייאלצו לחוות את שחווינו אנו. כזה בו ייגדלו ויגדלו את ילדיהם במדינה יהודית-דמוקרטית בטוחה וחזקה.
אלוף (מיל.) אמנון רשף
יו”ר תנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל”
