בתגובה למאמר שפרסמתי כבר מיתגו אותי כשמאלן משיחי, ואינני כזה. בדצמבר 2010 כתבתי נייר שמשפט הסיום שלו אומר: “הסיכום עד כאן נראה לי, שעם כל רצוננו להגיע לשלום, לצערי הגדול, הניתוח הקר של התנאים הגלובליים, האזוריים והמקומיים מביא למסקנה, שהמרב שניתן להשיג כיום במקרה הטוב הוא דו-קיום שעדיין מלווה במאמץ לייצר משוואה של mutual interests environment בין הצדדים, שבמורד הדרך תתפתח להסכמה”.
שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר | Ynet | 8.2.2015
מתוך דברים שדברים נאמרו בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי
כמה מילים של גילוי נאות. אינני פוליטיקאי ולא בן של פוליטיקאי. מרבית חיי הבוגרים עסקתי בביטחון ובמודיעין של מדינת ישראל. הצבעתי למי שהצבעתי במערכות הבחירות, כאדם שממלא את חובתו האזרחית. השקפתי מן הצד במה שקורה במדינה והמאזן הנקי שאליו אני מגיע הוא שחוללנו כאן פלאים. אי לכך ולמרות שפה ושם הייתה לי גם ביקורת, מעולם לא השמעתי אותה ציבורית. בשנה האחרונה אני מזהה למיטב הבנתי, ניסיוני ושיקול דעתי, מגמות וכיווני פעולה של חלק מהממסד הפוליטי שמסכנים את המשך קיומה של מדינת ישראל.
כמי שחווה מקרוב את הסאגה של הפתעת מלחמת יום הכיפורים, אינני יכול כאזרח מודאג שלא להתריע. עשיתי זאת במאמר שהתפרסם בעיתון “הארץ” בסוף נובמבר 2014, ובנייר עמדה זה ברצוני להרחיב על מה שניתן וצריך לעשות כדי לעצור את הגלישה המסוכנת במדרון החלקלק שעליו אנו נמצאים עתה.
בתגובה למאמר שפרסמתי כבר מיתגו אותי כשמאלן משיחי, ואינני כזה. בדצמבר 2010 כתבתי נייר שמשפט הסיום שלו אומר: “הסיכום עד כאן נראה לי, שעם כל רצוננו להגיע לשלום, לצערי הגדול, הניתוח הקר של התנאים הגלובליים, האזוריים והמקומיים מביא למסקנה, שהמרב שניתן להשיג כיום במקרה הטוב הוא דו-קיום שעדיין מלווה במאמץ לייצר משוואה של mutual interests environment בין הצדדים, שבמורד הדרך תתפתח להסכמה”.
אינני מכיר גוף שמאלני במדינה שיכלול משפט זה במצע שלו. כאמור, מאז 2010 התרחשו בארץ שינויים מפליגים, שבעטיים אני רואה עצמי חייב להביע את דעתי בנקודת הזמן הנוכחית. מדינת ישראל חייבת לאמץ מדיניות שתבטיח לה קודם כול להיות חברה מכובדת במשפחת העמים הנאורים בעולם. היא חייבת להמשיך ולשאוף להגדיר את גבולותיה הסופיים בהסכמה, גם על דעת העולם הנאור וגם על דעת אויביה.
אי לכך, על ממשלת ישראל להמשיך ולקיים את חיינו בכפיפה אחת של “היהודית” במשמעות הלאומית ו”הדמוקרטית”. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא היום על מסלול של ניכור הולך וגדל בין הצדדים. לא מתקיים כל דיאלוג, אלא האשמות הדדיות משני הצדדים. שיתופי הפעולה על הקרקע והתיאום הביטחוני הולכים ומתרופפים. הפלסטינים נוקטים פעולות מדיניות חד-צדדיות וישראל מאיימת בנקיטת צעדים נגדיים עד כדי פירוק הרשות הפלסטינית וסיפוח שטחים.
כשמובארק אמר לערפאת: תחתום יא כלב
המתווכים למיניהם הרימו ידיים. אבל עובדה אחת בולטת לעין: העולם משליך את כל העומס על כתפינו. אנחנו הכובשים החזקים והם, הפלסטינים, הם הנכבשים החלשים. המדיניות שלנו של “שב ואל תעשה”, מדיניות פסיבית של ניהול הסכסוך בניסיון להכיל אותו, לא תצלח לאורך זמן. אין ספק שכשהצדדים לסכסוך מדברים זה עם זה, גובה הלהבות נמוך יותר והדיבורים מולידים רעיונות, אלא שכרגע אין כל סיכוי לצאת מן הקיפאון, וכדי לייצר מומנטום חדש צריך להסתכל על מה שקורה באזור ולראות אם ניתן לנצל את המציאות האזורית כדי להוציא את הסכסוך מקיפאונו ולהובילו לעבר פתרון.
למה לחפש את הנתיב לפתרון המדיני בסכסוך שבאזור? כי שני הניסיונות המדיניים עד כה במעורבות גורמים מערביים, במיוחד אמריקנים אבל גם אירופים, לא צלחו. הם הצליחו להביא את הצדדים אל השוקת, אבל נכשלו כל פעם בדקה התשעים. מי שזוכר את הסצנה בקהיר כשערפאת סירב לחתום בטקס החתימה החגיגי: יצחק רבין והנשיא המצרי חוסני מובארק עומדים גם הם על הבמה משני צדדיו. כל העולם מביט בהם דרך עדשות הטלוויזיה ועוצר נשימתו לנוכח הפיאסקו המתרחש לנגד עיניו, ואז מובארק מרעים בקולו על ערפאת: “תחתום יא כלב!” ערפאת הגדול מתקפל וחותם. מי שזוכר סצנה זו לא יכול שלא להגיע למסקנה, שלמנהיגים ערבים במזרח התיכון סיכוי טוב יותר מאשר למנהיגי המערב, לא רק להביא את הצדדים – ישראל והפלסטינים – לשוקת אלא גם לשכנע אותם לשתות את מימיה.
מה יש ביוזמה הסעודית שהליגה הערבית אימצה ב-28 במרס 2002 בפסגה הערבית השנתית שהתקיימה בביירות? קודם כול היא קצרה, מה שמצביע על רצינותה, ונשענת על החלטת הפסגה הערבית בקהיר מיוני 1996, הקובעת ששלום מלא וצודק במזרח התיכון הוא הבחירה של ארצות ערב.
ההצעה מדגישה שמדינות ערב משוכנעות כי פתרון צבאי של הסכסוך לא יביא לשלום ולא יספק ביטחון לצדדים. פתרון הסכסוך בדרך מדינית הוא בדמות היעד האסטרטגי. הצעת הליגה דורשת מישראל את הדברים הבאים:
- נסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו ב-1967, לרבות רמת הגולן, לגבולות 4 ביוני 1967 ובכלל זה יתרת השטח הלבנוני הכבוש בדרום לבנון.
- השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים בהסתמך על החלטת עצרת האו”ם 194. מועצת הליגה דוחה הסדר שבו הפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות המארחות אותם.
- הסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וסוברנית בשטחים שנכבשו החל מ-4 ביוני 1967, בגדה המערבית ורצועת עזה, עם מזרח ירושלים כבירתה.
- בתמורה יעניקו מדינות ערב לישראל את הדברים הבאים:
- הצהרה על סיום הסכסוך הישראלי-ערבי וכינון הסכם שלום עם ישראל, שייתן ביטחון לכל מדינות האזור.
- נרמול יחסים עם ישראל כחלק מהשלום הכולל.
בהמשך מצטרפות ליוזמה 35 מדינות מוסלמיות נוספות וסך הכול המדינות התומכות ביוזמה הן 57 מדינות. ממשלות ישראל לדורותיהן דבקו בעיקרון שהמו”מ חייב להתקיים על בסיס בילטרלי בין ישראל לפלסטינים בלבד. אם להיתלות באילנות גבוהים, שמעון פרס בהתייחסו ליוזמת הליגה מ-2002, אחרי שהוא מגדיר את היוזמה הסעודית כצעד חשוב, מוצא לנכון להדגיש כי “ברור שהפרטים של כל הסכם שלום חייבים להיות נדונים ישירות בין ישראל לבין הפלסטינים”.
אני טוען שמדינות הליגה הערבית המתונות, שהן גם החזקות והקובעות, התעייפו מהסכסוך ורוצות בסיומו ורואות בפלסטינים ככלל גורם מכשיל ומערים קשיים. ולראיה, כמה אפיזודות מניסיוני האישי כראש המוסד בפגישה בארבע עיניים עם מובארק. בכל אזכור של הפלסטינים, או מנהיגם, השתמש הנשיא המצרי במילים וביטויים ערביים שהנייר אינו סובל אותם. בפגישה עם הסולטאן קאבוס, כששאלתי אותו כמה פלסטינים יש בארצו, הסתכל עליי וענה: אף אחד לא היה ולא יהיה!
בפגישות רבות עם המלך חוסיין, כל פעם שעלה הנושא הפלסטיני נפלטה אנחה מפיו. חוסיין אמנם היה המנהיג הערבי היחידי שאפשר לפלסטינים לבחור באזרחות ירדנית, אבל הפלסטיני בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הירדני הוא טוראי. בפגישה עם מלך מרוקו חסן השני הוא הגדיר את הפלסטינים ככאב הראש של העולם הערבי. במלחמת המפרץ ב-1991, כאשר הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין, שליט כוויית גירש את כל הפלסטינים (כ-300 אלף) מארצו בהתראה של 48 שעות. מאז הם לא חזרו לשם. הפגישות שאני מזכיר ורבות אחרות היו חשאיות, התקיימו בהרכב מצומצם וללא רישום פרוטוקולים, ולכן אני מאמין שהדברים ששמעתי היו אותנטיים, שלא כבפגישות רשמיות, שבהן הפרוטוקול מאלץ את הדוברים להיזהר בלשונם.
ייתכן שהעיתוי בפרסום היוזמה נעוץ ברצון חברות הליגה, וסעודיה במיוחד, לשנות את התדמית הערבית בעיני העולם, אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. הסירוב הישראלי הכמעט אוטומטי ליוזמה נבע כנראה מהמחשבה שהצעת הליגה איננה נתונה למו”מ, מה גם שבהקשר לנושא הפליטים מוזכרת בה החלטת האו”ם 194 ובנוסף התמורות המובטחות לישראל יינתנו אלא רק לאחר הוויתורים שתעשה ישראל.
חשוב לזכור שמאז 2002, בסבבי המו”מ השונים עם הפלסטינים, הדרישות המופיעות בטקסט של הליגה הערבית התרככו במידה רבה. כך לעניין הטריטוריאלי נוסף מרכיב חילופי שטחים והסכמה פלסטינית לגושי ההתיישבות. בעניין הפליטים, הפלסטינים היום מסכימים לנוסחאות מרוככות הרבה יותר. כך בעניין ירושלים שחל בו ריכוך בעמדה הפלסטינית. בינואר 2007 התקבל איתות מהעולם הערבי שהיוזמה איננה קשוחה והיא ברת מו”מ.
ב-8 ביולי 2014, במאמר מפרי עטו של הנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל בעיתון “הארץ”, נאמר מפורשות שהיוזמה איננה תכתיב אלא בסיס למו”מ. הפרס הגדול הצפוי לנו במו”מ, שבו נציגות של הליגה הערבית לוקחות חלק, הוא נושא רמת הגולן, שישראל צריכה לדרוש להקפיא אותו עד לקביעת הגבולות החדשים של סוריה ועיראק. יש להניח שהצד השני יצטרך לקבל דרישה זו, והמשמעות האמיתית ארוכת הטווח תהיה המשך ריבונות ישראל ברמת הגולן.
למה דווקא היום חשוב לאמץ את היוזמה הסעודית כעוגן לחידוש המו”מ לפתרון הסכסוך? המצב הפוליטי, האסטרטגי והצבאי במזרח התיכון בעת הזו יוצר שותפות אינטרסים מאין כמוה בין ישראל, מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ (למעט קטאר).
מההכנסות אפשר להוריד את המע”מ ל-12 אחוזים
לכל המדינות האלה יש שני איומים מרכזיים, אמנם בעוצמות משתנות אבל בהחלט מהוות מכנה משותף: האיום האיראני ואיום דאעש. המשמעות היא שכאשר מדברים עם נציגות הליגה הערבית, מותר לנו להניח שהן יסכימו לדבר על הסכם ישראלי-פלסטיני בקונטקסט של הסדר אזורי חדש, שבו התשומות של ישראל יכולות להיות משמעותיות ביותר. נוכל לדבר איתם ולהסכים על הסדר אזורי. בהנחה שארצות הברית ואירופה יתמכו במהלך כזה, הסיכויים גם להסדר עם הפלסטינים וגם להסדר אזורי חדש הם גדולים הרבה יותר.
אם המהלך יצלח, ישראל תחזיר לעצמה את תמיכת העולם ואת ההכרה שהיא בעלת יכולות ותרומה חיובית משמעותית ליציבות האזור. יציבות אזורית תאפשר לממשלת ישראל להשתחרר מכל הרעות החולות של הכיבוש הגורם לנו לאורך זמן לשחיתות בלתי נתפסת ולהתפנות לטיפול בבעיות החברה, החינוך והכלכלה שלנו.
צוות כלכלנים בראשות ירום אריאב, מנכ”ל משרד האוצר לשעבר, בדק מה יהיו ההשלכות הכלכליות של הסדר אזורי על ישראל. המודל הכלכלי שהצוות בנה מגיע למסקנה חד-ערכית שהשלום האזורי טומן בחובו את התוכנית הכלכלית הטובה ביותר לישראל. להלן רק כמה נתונים מהסקר:
- 365 מיליארד שקל יתווספו לתקציב במצטבר במהלך עשר השנים הראשונות.
- 67 מיליארד יתווספו לתקציב בכל שנה מהשנה ה-11 ואילך.
- התוצר לנפש יגדל ב-33 אחוזים ל-50 אלף דולר לשנה. הפחתה בתקציב הביטחון לרמה של ארה”ב, אזי קיצוץ של כ-10 מיליארד שקל לשנה בתום 10 שנים.
- הפחתת ההשקעות בהתנחלויות: כמיליארד שקל לשנה נטו.
- חיסכון בתשלומי ריבית על החוב הלאומי בהיקף של שני מיליארד שקלים לשנה.
מה ניתן לעשות עם 67 מיליארד שקל בשנה? אפשר להקל בנטל המס על ידי הפחתת המע”מ ל-12 אחוזים, אפשר לשפר את השירות הציבורי לאזרח בסך שנתי של 45 מיליארד שקלים, שיתחלקו לבריאות, לחינוך והשכלה גבוהה, לביטחון פנים, לרשויות מקומיות ולתשתיות והוזלת מחירי הדיור.
נתון אחרון: בסקר מפברואר 2014, 75.5 אחוזים מתושבי ישראל היהודים תומכים בהסדר שלום אזורי על בסיס היוזמה הערבית. הגיע הזמן לעבור מאסטרטגיה של “שב ואל תעשה” לאסטרטגיה יוזמת.
שבתי שביט, יו”ר הוועד המנהל של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, כיהן כראש המוסד בשנים 1996-1989. הדברים נאמרו בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי.
