אלוף (מיל’) אמנון רשף
פורסם ב”הארץ” | 2.11.2019
בכל פסק זמן שבין התלקחות להתלקחות ברצועת עזה קיימת נטייה להסיט את תשומת הלב ממצוקת תושבי העוטף (והרצועה). השיח מתמצה בכניעה לסיסמה “אין פתרון”, שבבסיסה ההנחה השגויה שהבחירה מתחילה בהשלמה עם תכתיבי חמאס ומסתיימת באשליית הזבנג וגמרנו, המאיימת לגרור את צה”ל להשתלטות על הרצועה ולניהול חייהם של שני מיליון תושביה ללא אסטרטגיית יציאה.
ראוי שהממשלה הבאה תבחן את ההצעה של תנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’ למהלך מדורג, הכולל שלושה שלבים: מיסוד הפסקת האש ושדרוגה; שיקום הרצועה ופיתוחה; החזרת הרשות הפלסטינית לניהולה.
התלות בין שלוש הרגליים שעליהן נשענת היוזמה נגזרת מהתנאים בזירה: ללא שיקום של רצועת עזה לא תהיה הפסקת אש יציבה. בלי ייצוב של הפסקת האש המדינות התורמות מסרבות להשקיע בשיקום. המדינות התורמות מסרבות לחזק את החמאס, ולכן לא יעמידו את המשאבים הנדרשים ללא החזרת הרשות הפלסטינית לעזה.
שלושה אתגרים עומדים בדרך ליישום היוזמה המוצעת. הראשון, הסירוב של ממשלת ישראל היוצאת לאפשר חזרה של הרשות לרצועה. הסירוב שירת את אסטרטגיית הבידול בין עזה לגדה המערבית, שנועדה לשלול מהרשות הפלסטינית את היכולת לטעון שהיא מייצגת את כל הפלסטינים ולכן מהווה פרטנר למו”מ. יש לקוות שהממשלה הבאה תעדיף ניסיון להרגעת הזירה על תירוץ להתחמקות ממו”מ מדיני.
התגייסות של ממשלת ישראל תבטיח את השתלבות הממשל האמריקאי ושיתוף פעולה עם מצרים בעזה יניב התגייסות של שותפותיה – ירדן, סעודיה והאמירויות. לקואליציה הרחבה הזאת יש יכולת להפעיל גזרים ומקלות רבי עוצמה, שאמורים להתגבר על המכשלה השנייה: התנגדות של הרשות הפלסטינית לחזרה לעזה.
בעוד כמה ממנהיגי הרשות ברמאללה מעוניינים לקדם תהליך זה, ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, ואחרים מתנגדים לו נחרצות. בלי קשר לסיבה להתנגדותם, היוזמה הישראלית אמורה לתת מענה לשתי טענות לגיטימיות: האחת, שחזרת הרשות לעזה בטרם פורזה הרצועה תהפוך אותה לקורבן של התגובה הישראלית על הפרות של הפסקת האש על ידי גורם שלישי. המענה לכך הוא רשת ביטחון ביטחונית, שתעוגן בהבנות שיקבעו את התנאים לתגובה נגד מפירי הפסקת האש. השנייה, שלרשות הפלסטינית אין המשאבים הנדרשים לניהול הרצועה ולשיקומה. לכן יש להעמיד לרשותה רשת ביטחון כלכלית באמצעות המדינות התורמות, שיגויסו על ידי ארצות הברית.
בצד הגזרים, הכוללים שינוי בהתנהלות הממשל בוושינגטון מול הרשות הפלסטינית, לקואליציה האזורית, ויותר מכך לישראל, יש יכולת להפעיל מקלות שייתכן שעצם האיום בהם יעשה את העבודה.
האתגר השלישי הוא החמאס: מדוע שיסכים לוותר על השלטון ברצועה? מסתבר שהאדם הקובע יותר מכל, יחיא סינוואר, הגיע למסקנה שאם החמאס לא ייסוג מהניהול האזרחי גורלו עלול להיות דומה לזה של קורבנות אחרים של האביב הערבי. לכן גיבש אסטרטגיה חדשה, שעיקרה נסיגה מניהול שוטף והפקדתו בידי הרשות הפלסטינית וחזרה של חמאס לדפוסי הפעולה של השקעה בתשתית האנושית האזרחית, כהכנה להתמודדות עתידית על ההנהגה הפלסטינית, ולא רק ברצועה.
במסגרת זאת העביר מסרים לישראל ונקט צעדים שמהם עולה שלהערכתו ביכולתו לכפות החזרה של הרשות הפלסטינית לניהול הרצועה, כולל פרישה של אנשי המשמר הנשיאותי מרמאללה בגבולות הרצועה ובמעברים והשתלטות של הרשות על מערך גביית המסים, ובלבד שפירוק החמאס מנשקו יידון רק בשלבים מאוחרים של חידוש אחדות הממשל הפלסטיני. משלא נענה מצא מקלט בהצהרות קיצוניות ובמהלכי הסלמה לאורך הגדר ומעבר לה.
אין לדעת אם סינוואר יעמוד בדיבורו ואם יעלה בידו להתגבר על כיסי התנגדות בחמאס. בכל מקרה, סימני שחיקה ביכולתו של חמאס לאכוף את מרותו על מתחריו – ובראשם הג’יהאד האיסלאמי – חייבים להטריד את קברניטינו. וכאן אנו חוזרים למדיניות הישראלית. היענות לצורכי הרצועה בטווח הקצר תאפשר לסינוואר להמחיש שהאסטרטגיה שלו מניבה הישגים ואולי תסייע באכיפת המחויבות להפסקת אש על ארגונים אחרים ברצועה.
המעבר משלב לשלב ביישום ההקלות הישראליות והתרומות הבינלאומיות מותנה בעמידה של הצד הפלסטיני בתנאי הפסקת האש ובהחזרת ישראלים נעדרים ועצורים שבידיו. לכן הסיכוי הגלום ביוזמה המוצעת עולה על סיכוניה.
אם תצלח, היא תביא לרגיעה מתמשכת ואולי תהווה צעד במסע הממושך להיפרדות מהפלסטינים. אבל גם אם תיכשל, האתגר הביטחוני שעמו ניאלץ להתמודד לא יהיה שונה מהותית מהאתגר הקיים. המאמץ להביא לשינוי שלא באמצעות הפעלת כוח יבטיח שבאזור ומחוצה לו תהיה הבנה רבה יותר אם ממשלת ישראל תיאלץ שוב ללחוץ על ההדק. וחשוב יותר: הישראלים יידעו שממשלתם אינה מסכנת את חייליה בטרם מיצתה את החלופות להפעלת עוצמתנו הצבאית.
אלוף (מיל’) אמנון רשף הוא מייסד ויו”ר תנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’.
לנייר העמדה: רצועת עזה – אסטרטגיה חלופית, לחצו על התמונה מטה או כאן.
תמונה: Mohamed Abu Nahel
