אמנון רשף | הארץ | 10.4.20
(תגובה למאמרו של גדעון לוי – “הארץ” – 5.4.20)
כמה קל להיות גדעון לוי, שמתמחה בחלוקת העולם בפשטנות שיא לטובים ולרעים, ובצדקנות אין־קץ מכליל 99% ממדינתו בצד של הרעים. “לצאת עכשיו נגד סיפוח, מוציא שם רע לצדקנות, לצביעות ולהתחסדות… עם לוחמי צדק שכאלו, כבר עדיפים הפשיסטים המוצהרים”, כותב לוי (“הארץ”, 5.4), בהתייחס לעצומה של 220 מפקדים, חברים ותומכים של תנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל”, שהתפרסמה ב”הארץ” בשישי שעבר, הקוראת לבני גנץ ולגבי אשכנזי לפעול למניעת מהלך של סיפוח חד־צדדי. דברי לוי הם מפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית במאמר שכולו צדקנות.
מטרת־העל של תנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’, שאותה הקמתי לפני כחמש שנים, היא “ביצור ביטחון ישראל כמדינה דמוקרטית, עם רוב יהודי מוצק לדורות, ברוח ערכי מגילת העצמאות”. חזון התנועה גורס שהפתרון הביטחוני־מדיני היחיד שישמור על מטרת־על זאת הוא “שתי מדינות לשני העמים” שישולב בהסכם אזורי. אולם, פתרון זה איננו ישים לעת הזו מסיבות ידועות. המחשה אחת לקושי ביישומו גלומה ב”תוכנית המאה” של הנשיא דונלד טראמפ, אשר כשלה ביצירת שותף בצד הפלסטיני או האזורי, וגם בצד הישראלי של תומכי הסדר קיימת ביקורת על רבים ממרכיביה. אבל, העדר ההיתכנות עכשיו לפתרון שתי המדינות אסור שיהווה אמתלה לסגור את הדלת על הסדר עתידי ובה בעת להבעיר את האזור ולפגוע בביטחון של אזרחי ישראל ובכלכלתה על ידי נקיטת צעדי סיפוח מסוכנים.
מאות חברי חוששים שסיפוח כעת יאלץ את צה”ל להחזיר את חייליו לרחובות שכם וקלקיליה ולסמטאות הקסבות, ויחזיר את המינהל האזרחי לימיו ה”טובים” והיקרים, שבהם ישראל ניהלה ומימנה את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית.
זה מה שיקרה, משום שסיפוח, גם אם חלקי, יבהיר לפלסטינים כי ישראל קיבלה החלטה לשים קץ לעידן ההסדרים, להנציח את שליטתה ביהודה ושומרון, לקבוע בעצמה את גבולות השליטה הפלסטינית, ולשים סוף לחלום העצמאות שלהם. מי מקרב הפלסטינים שפעלו עד עכשיו כדי לקיים את שיתוף הפעולה עם ישראל ולהרגיע את השטח, ובראשם הנהגת הרשות ומנגנוני הביטחון שלה, יאבדו באחת את שאריות הלגיטימציה הציבורית שלהם. באווירה שבה שיתוף הפעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עם כוחותינו לא יעלה עוד בקנה אחד עם חלום העצמאות הפלסטינית, אלא יוקע כבגידה ומשת”פיות עם הכיבוש, קצרה הדרך לקריסת מנגנונים אלה, ולאנרכיה שאותה חמאס ערוך לנצל טוב יותר מאחרים. כך תיאלץ ישראל לתפוס שוב את השליטה על הערים הפלסטיניות שמהן יצאה ב–1995, בעקבות הסכמי אוסלו.
לוי מאשים אותנו בכך שנימוקינו, כפי שהופיעו בעצומה, “נוגעים אך ורק לנזק שייגרם לישראל, ולמחיר הכספי שהוא יגבה ממנה בעבור הסיפוח”. מודים באשמה. אנחנו רואים לנגד עינינו בראש ובראשונה את האינטרס הישראלי: הביטחוני, הכלכלי והערכי.
האינטרס הביטחוני הישראלי הוא לא להכניס את חיילי צה”ל לתוככי הערים הפלסטיניות ולא לשעבד את הצבא הסדיר למשימות שיטור על חשבון מוכנות למלחמה. לא שכחנו את ממצאי ועדות החקירה באשר למחיר שגבתה הפריסה בשטחים בשנות האינתיפאדה השנייה על חשבון הביצועים במלחמת לבנון השנייה.
האינטרס הכלכלי הישראלי הוא לא לשאת בעלות מימון חייהם של מיליוני פלסטינים – הנאמדת ב–52 מיליארד שקלים בשנה – שכן עלויות אלה ייפלו על המשק הישראלי, המעורער בין כה וכה בשל עלויות משבר הקורונה. וכן, אנחנו חרדים מפני ההשלכות של סיפוח מיליוני פלסטינים על אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
עמדות הימין הקיצוני הסיפוחיסטי-משיחי ועמדות השמאל הקיצוני, שמוכן לוותר מראש על כל הנכסים הביטחוניים הישראלים, מתכנסות לכדי תוצאה אחת: אסון לאומי של “מדינה אחת לשני העמים”, ועמו סוף החזון הציוני. זה אולי חלומו של גדעון לוי, אבל לנו יש חלום אחר, של מדינה דמוקרטית, בטוחה, עם רוב יהודי מוצק לדורות.
הכותב הוא אלוף (מיל’), מייסד תנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל’ ולשעבר מפקד גייסות השריון.
