חידוש הסיוע האמריקני לפלסטינים שעליו הוכרז לאחרונה אינו ויתור או מחווה, וגם לא קפריזה ברוח “רק לא טראמפ”. מדובר במהלך המאזן בין שלושה שיקולים: צורכי האוכלוסייה ברשות הפלסטינית, החוק בארה”ב והאינטרס האמריקני ביציבות בשטח. ובכל מקרה, עבורנו, יש בו תרומה לביטחון ישראל.
אין צורך להרחיב באשר לצורכי האוכלוסייה, בוודאי בעידן מגפת הקורונה והשלכותיה – הכלכליות והאחרות – על חברה שבה מלכתחילה רמת הכנסה לנפש היא פחות מ-5% מהממוצע הישראלי. אשר לחוק האמריקני, כנהוג במדינה מתוקנת בעלת ממשל שומר חוק, ובדמוקרטיה של הפרדת רשויות, סעיפי הסיוע שאושרו מעוגנים בחקיקת הקונגרס.
עם זאת, השיקול השלישי מחייב הרחבה. זה לא סוד שהנושא הפלסטיני אינו בראש סדר היום האמריקני כשהנשיא ג’ו ביידן והצוות הבכיר שלו ניצבים בפני סדר יום פנימי הכולל התמודדות עם השלכות מגפת הקורונה ומתחים בין-גזעיים, ובפני אתגרים בינלאומיים המתחילים בסין, עוברים דרך רוסיה, איראן וצפון קוריאה, ומסתיימים בצורך לשקם בריתות ולגייס קואליציה רחבה להתמודדות בהתחממות הגלובלית.
לפיכך ניצבים דרגי הביניים בממשל המופקדים על הגזרה הישראלית-פלסטינית בפני מציאות שבה מלמעלה מצפים מהם לוודא שתחום אחריותם לא ייצא מכלל שליטה ויחייב “בזבוז” זמנם של הנשיא, של מזכיר המדינה או היועץ לביטחון לאומי, ואילו מתחתם – בשטח המורגל בשגרה של שיחות וביקורים תכופים בבית הלבן – אין רואים בהם את גורם הסמכות לניווט מדיניות.
ברירת המחדל הנגזרת מנתונים אלה היא התמקדות ביעד צנוע ומהלכים מדודים למימושו. היעד: יציבות. משמעותו בפועל היא מניעת התלקחות בשטח שבו הנפצים פזורים זה מכבר. עליהם ניתן לקחת בחשבון את סיר הלחץ העזתי המאיים לשחרר קיטור, את מאמצי חמאס וארגוני טרור אחרים ליזום פיגועים נגד מטרות ישראליות, את שחיקת הסטטוס-קוו על הר הבית ועוד.
אל תפריט מטריד זה חייבים לצרף תחום דאגה נוסף: פוטנציאל התערערות יציבות התיאום הביטחוני בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים לבין צה”ל. כאן החשש אינו בהכרח מהנחיית מנהיגות לנתק מגע, אלא מאי-ציות מלמטה להנחיות.
גורמי צה”ל, שב”כ ותיאום הפעולות בשטחים מדווחים שוב ושוב לממשלה ולכנסת על תרומת המנגנונים למאבקנו בטרור. ועדיין, דומה שבמקומותינו טרם נפל האסימון שירידה במוטיבציה של לובשי המדים הפלסטינים לבצע את משימותיהם תפגע ביעילות סיכול הפיגועים, ושהתנהלותנו תורמת משמעותית לדעיכתה.
כל המחשה בשטח של חוסר התקווה להסדר מדיני (רחוק ככל שיהיה), וכל דיבור על סיפוח חד-צדדי, מעמתים את לובשי המדים הפלסטינים עם האשמות בסביבתם המיידית – בבית וברחוב – כי הם משת”פים ובוגדים שאינם משרתים חזון לאומי פלסטיני אלא את הכיבוש הישראלי.
על רקע תשתית בעייתית זאת אין בממשל האמריקני דרישות למהלכים כואבים שיניבו פריצות דרך אך יש ציפייה להתנהלות אחראית. כאן המקום לשאלה אם ציפייה זאת אינה משקפת ממילא את האינטרס הביטחוני הישראלי, ומכאן פוטנציאל לשיתוף פעולה ענייני בין ממשלת ישראל הבאה עלינו לטובה לבין ממשל ביידן.
שכן על רקע מגוון הנפצים לעיל, ישראל חייבת מדיניות המשלבת מהלכים להרגעת השטח עם מאמצים לייצוב הרשות ולהבטחת יעילות השת”פ הביטחוני עם מנגנוניה. יתר על כן, מגפת הקורונה המחישה את חשיבות קיום הרשות המסוגלת לטפל בצורכי מיליוני הפלסטינים ואת הסיכון לחיי אדם – פלסטינים וישראלים – הגלום בשחיקת תפקודה והתיאום בינה לבינינו.
דומה שיש מקום לדיון רציני בממשלה, בינה לבין הממשל ולבין הפלסטינים, לגיבוש תוכנית פעולה שלא מתעלמת מהמגבלות הפוליטיות בכל אחד משלושת הצדדים, אך גם לא מהאיום הממשי ליציבות ולחיי אדם.
שלושה עקרונות מנחים אמורים לשמש תשתית לשת”פ פורה בין ישראל, הפלסטינים וארה”ב: בלימת הגלישה לעימות מתמשך במציאות של מדינה אחת בין הירדן לים; היפוך המגמה באמצעות צעדי היפרדות מדודים מבוססי שיקולים ביטחוניים, ושימור – ושיפור – התנאים להסדר קבע עתידי.
אלוף (מיל’) גדי שמני היה מפקד פיקוד מרכז, נספח צה”ל בארה”ב, והמזכיר הצבאי לראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט. ד”ר נמרוד נוביק, לשעבר יועצו המדיני של שמעון פרס, הוא חבר ועדת ההיגוי של “מפקדים למען ביטחון ישראל” ועמית ישראלי של Israel Policy Forum
