בשביל שנהיה אור לעצמנו, אנו מחויבים לזכור שמגיע לנו משהו טוב יותר

לאורך כל שנותיה, הייתה ישראל מדינה נועזת, יוזמת, שמעצבת את גורלה. מעולם לא נתנו לדבר לעצור בעדנו. לא לאויבים ולא למגבלות. גם בשיא הקושי, מול האיומים המורכבים ביותר, ידענו שאין לנו את האפשרות להתייאש. ידענו לחלום על עתיד טוב יותר. והיינו נחושים מספיק כדי להפוך את החלום למציאות

נאומו המלא של אלוף (מיל’) וראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, בעצרת “ישראל רוצה שינוי” | 7.3.2015

אזרחיות ואזרחים יקרים, משתתפי העצרת המכובדת הזו, ערב טוב לכולם.

אני מודה שזוהי אינה הבמה הטבעית בשבילי. מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא הייתי איש של נאומים גדולים. אני לא פוליטיקאי ולא איש ציבור. וגם לכאן הערב הגעתי ללא אספירציות אישיות, מבלי לחפש תפקיד וללא טינה או מרירות.

המפלגה היחידה שאני שב ומתפקד אליה מידי יום, היא מדינת ישראל.

גם בפניכם, כאן הערב, אני מדבר כחייל שמבקש לעשות את כל הדרוש והאפשרי למען המדינה שעבור בטחונה הקדשתי 45 שנים מחיי. אין לי שאיפות אחרות.

ידידי,

אני מאמין שהקמתה של מדינת ישראל היא לא פחות מחלום שהתגשם. אני מאמין שקיומה הוא ציווי היסטורי.

לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, היו גורמים רבים שביקשו לגזול מאתנו את החלום הזה. במהלך כל שנות שירותי נשאתי עימי, ממקום למקום, את תמונתו של סבי מצד אימי, הכורע ברך מול חיילים נאציים, דקות לפני שנרצח על ידם בדם קר- רק בשל היותו יהודי.

בכל תפקידיי נשבעתי שהתמונה הזו לעולם לא תחזור על עצמה. אני מאמין שעשיתי כל שביכולתי כדי לקיים את ההבטחה.

אני זוכר היום גם את מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה היו רגעים שחשבתי שאנחנו בדרך להפסד גורלי. ידענו שאם האויב יבקיע את קווינו אין מאחורינו אף אחד. ושיכול להיות שזה הסוף של החלום הציוני. כשצלחנו את המלחמה חשבתי שאם אז לא הצליחו להשמיד אותנו כנראה שלא יצליחו יותר אף פעם. אני מאמין בזה גם היום.

ישראל היא מדינה מוקפת אויבים, אבל האויבים אינם מפחידים אותי. אני מפחד מההנהגה שלנו.

אני חושש מהיעדר החזון, מאובדן הדרך, מאובדן הנחישות, ומאובדן דוגמא אישית. אני מפחד מההססנות והקיפאון, ואני מפחד מעל הכל ממשבר המנהיגות.

משבר מנהיגות שהוא החמור ביותר שהיה כאן עד היום.

שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. שש שנים שבהן ישראל תקועה יותר מאי פעם. שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האיזור, או ליצירתו של עתיד טוב יותר.

במשמרת שלו ניהלה ישראל את המערכה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור שהכניסה את העורף תחת אש. במשך קיץ שלם ישבו אזרחי ישראל במקלטים בזמן שנורו לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד עבור מערכה שהסתיימה באפס. אפס הרתעה, אפס הישגים מדיניים. מערכה שרק הניעה לאחור את גלגלי השעון עד לסיבוב הלחימה הבא.

במשמרת שלו התדרדרו לשפל יחסינו עם ארצות הברית. מערכת הבריאות קורסת. משבר הדיור הגיע לשיא. הפערים בחברה ממשיכים לצמוח. המרחק בין הפריפריה למרכז מעולם לא היה גדול יותר. אחד מכל שלושה ילדים בישראל עני. 40% מתושבי ישראל אל גומרים את החודש.

האזרח הישראלי רואה את החידלון הזה. הוא רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו, ואין לו אלא לשאול:

לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה?

בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? איך קרה שהמדינה הזו, החזקה פי כמה מכלל מדינות האיזור, לא מסוגלת לבצע מהלך אסטרטגי אמתי שישפר את מצבה?

התשובה לכך ברורה:

יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת: המערכת להישרדות הפוליטית של עצמו. בשם המלחמה הזו הוא מדרדר אותנו למדינה דו-לאומית ולסופו של החלום הציוני.

אני לא רוצה מדינה דו לאומית.
אני לא רוצה שנהפוך למדינת אפרטהייד!
אני לא רוצה לשלוט בעוד מיליון ערבים.
אני לא רוצה שנישאר בני ערובה של הפחד, הייאוש והקיפאון.

האם לא הגיעה השעה להתפכחות? האם יבינו סופסוף אזרחי ישראל שאיננו חייבים להישאר בני ערובה?

חברים,

לאורך כל שנותיה, הייתה ישראל מדינה נועזת, יוזמת, שמעצבת את גורלה. מעולם לא נתנו לדבר לעצור בעדנו. לא לאויבים ולא למגבלות. גם בשיא הקושי, מול האיומים המורכבים ביותר, ידענו שאין לנו את האפשרות להתייאש. ידענו לחלום על עתיד טוב יותר. והיינו נחושים מספיק כדי להפוך את החלום למציאות.

גם היום, אינני מזלזל באיומים.

אסור להתבלבל, בסביבה שלנו יש גורמים רבים שהיו שמחים לראות אותנו אורזים את המזוודות ועוזבים. תכנית הגרעין של איראן היא אכן סכנה אמתית. אף אחד בישראל ובארצות הברית, לא מתווכח על כך. צריך לטפל בבעיה הזו בשכל, לרתום למשימה את בעלות הברית שלנו ולא להילחם בהן. ארגוני הטרור השונים ממשיכים להציב בפנינו אתגרים רבים.

אנחנו יודעים שגם אם יהיה הסדר, תמיד יהיו קבוצות קיצוניות שיעשו שימוש באלימות כדי לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה. אנחנו עדיין חייבים שתהיה לנו חרב, אבל זוהי אינה גזירת גורל שלנצח נחייה על חרבנו.

על מנת לצאת מהמצב, כל מה שצריך זו מנהיגות אמיצה שתדע לקבל הכרעות.

היו לנו כאן בעבר מנהיגים כאלו, מימין ומשמאל. מנהיגים שידעו לשים את טובת המדינה כערך עליון לפני כל שיקול אחר. האם מישהו יכול לומר זאת לגבי ההנהגה הנוכחית שלנו?

חברים,

אני רוצה לפנות למי שמדבר על כך ש”אין לנו אלטרנטיבה”. למי שאומר ש”אין לנו עוד מלבדו”.

אני מבקש לומר לכם, כמי שעבד באופן אישי עם שלושה ראשי ממשלה וראה סוגים שונים של מנהיגות. כמי שמכיר גם רבים מהמתמודדים הפעם.

יש בהחלט אלטרנטיבה טובה יותר!

במערכת הפוליטית יש אנשים שליבם במקום הנכון, שמאמינים בצורך להחזיר את השפיות, להפסיק לפחד ולהפחיד ולקחת אחריות לגורלנו.

אל תיפלו לפופוליזם. הטילו ספק. אל תאמינו לססמאות. אל תלכו שבי בעקבות כריזמה ריקה. כבר ראינו לאן הכריזמה הזו הובילה אותנו. לא הנאומים הם מה שחשוב – אלא המעשים. בהיסטוריה הקצרה שלנו היו מנהיגים שדיברו מעט ועשו הרבה. שגמגמו בדיבור אבל לא במעשים. היום היו קוראים להם “אפורים”, או “נטולי כריזמה”, אבל הם עשו עבודה מופלאה. ידעו להציב דרך וחזון. ידעו לחתור אליה בנחישות ולהגיע לשיאים חדשים.

זה בדיוק מה שישראל צריכה היום.

מגיעה לנו הנהגה שתגדיר סדר עדיפויות לאומי חדש.
הנהגה שלא תעסוק בהפחדת אזרחיה אלא בשיפור חייהם.
הנהגה שתגייס את כל הכוחות האדירים המצויים בנו כדי לפרוץ דרכים ולהעניק לנו בשורות חדשות.
הנהגה שתביט במציאות ותראה גם את האיומים אבל גם את ההזדמנויות.
הנהגה שתחתור להסדר אזורי עם המדינות המתונות בעולם הערבי, שחולקות עימנו אינטרסים משותפים. הסדר שבמסגרתו יש סיכוי מענה גם לסוגיה הפלסטינית.
מגיעה לנו הנהגה שלא תהסס בחתירתה לשלום ולא תהסס כשיידרש ממנה להילחם.
הנהגה שתייצר אופק חדש ותחתור אליו בהתמדה, בנחישות ובתקווה.
מגיעה לנו הנהגה שתילחם בשסעים ותעניק הזדמנות אמיתית לכל אזרחי ישראל להשתלב בחברה.
הנהגה שתקרב לבבות ותביא לאיחוד בין חרדים לחילוניים.
הנהגה שתוקיע מתוכה כל גילוי של שחיתות שלטונית.
הנהגה שתשרת את הציבור ולא את עצמה.

זו כבר ממזמן לא שאלה של שמאל וימין. זו שאלה של דרך, של חזון ואופק אחר. השאלה היא מי יכול לייצר את החזון והאופק האלו. ומי לא יכול לעשות זאת.

אלברט איינשטיין אמר שאי שפיות זה “לעשות אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות”. אזרחי ישראל שפויים מספיק כדי להבין שאי אפשר לצפות לתוצאות שונות מהנהגה שצברה שש שנים רצופות של כישלונות.

אורחים נכבדים,

אין זה מקרי שמרביתם המוחלט של ראשי מערכת הביטחון לשעבר, רמטכ”לים, ראשי שב”כ ומוסד, סבורים שצריך למצות את כל האפשרויות כדי להגיע להסדר מדיני.

כולנו איבדנו חברים, חווינו על בשרנו את מחיר המלחמה. אני שב ומרגיש את המחיר הזה, יום אחרי יום. אנחנו, שניצחנו במלחמות, יודעים שמאבקנו יושלם בהצלחה רק כשנדע שהמלחמה מאחורינו.

זהו החלום הגדול שלי:

להשאיר לשלושת ילדיי ושבעת נכדיי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים שלהם לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי. הייתי רוצה להשאיר להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתור לשוויון אמיתי.

כמו שאמר לוי אשכול: “לי אין יומרה להיות אור לגויים. די לי אם נצליח להיות אור ליהודים. אסתפק אם נהיה כמדינה אור לעצמנו”.