גם תומכי פתרון שתי המדינות מבינים כי לרשות הפלסטינית אין לא את הרצון ולא היכולת לקיים הסדר שלום. רק הסדר רחב, שיקשור את מדינות ערב המתונות, יכול להביא ליציבות לאזור
אריה פלמן, ראש-אגף ומ”מ ראש השב”כ
פורסם ב”וואלה” | 13.01.2015
“אין פרטנר” היא טענה משותפת לשוללי כל הסדר שיגרור הגדרה עצמית לפלסטינים, בין אם אלו אנשי “הבית היהודי” המצהירים על כך בריש גלי, ובין אם מדובר באנשי הליכוד, שחלקם מקבלים את הצהרות נתניהו על פתרון שתי מדינות לשני עמים וחלקם המתנגדים לו. לכל אלה יש להוסיף טובים ורבים הרוצים בהסדר, אך לא מאמינים שהדבר אפשרי. מנקודת מבטם של הראשונים “טוב שאין פרטנר”, ומבחינת רוב העם (על פי הסקרים) “חבל שאין פרטנר”. התוצאה היא אחת – דשדוש, קידוש הקיים והמשך האלימות עד אין קץ. פירוש הדבר, הליכה בעיניים עצומות עד לסוף הצפוי מראש. מה שהיה – יהיה רק גרוע יותר.
הרשות הפלסטינית כפרטנר יחיד להסדר בילטראלי יורדת מהפרק, ואין עוד מקום להמשיך ולהתיש את עצמנו במשא ומתן מסוג זה
יש צדק בטענה שהרשות הפלסטינית אינה פרטנר לשלום. היא גם טורחת, מדי פעם, לייצר סיבות לראות אותה ככזו. היא אינה פרטנר מסיבות שחלקן נובעות ממאפייניה. היא צד לא נוח לסכסוך. היא הפכפכה. אך קיימות גם סיבות נוספות: הראשונה, שאין בכוחה או ברצונה לקבל החלטות בנושאים שהפכו לדגל המאבק הפלסטיני – זכות השיבה לפליטים והשליטה בירושלים. השנייה היא, שהיה וייחתם הסכם, ספק רב אם בכוחה של הרשות לקיימו, במצב שבו תמיכת הרחוב חצויה וכוח השליטה שלה מוגבל. הסיבה השלישית היא, שהסכם בילטראלי לא יחזיק מעמד ללא המעטפת החיצונית התומכת בו במעגל הראשון – מצרים וירדן, והוא חסר סיכוי ללא תמיכה של מדינות ערביות ומוסלמיות פרגמטיות במעגל השני.
מסיבות אלו, הרשות הפלסטינית כפרטנר יחיד להסדר בילטראלי יורדת מהפרק, ואין עוד מקום להמשיך ולהתיש את עצמנו במשא ומתן מסוג זה, בדרך שכשלה פעם אחרי פעם. עלינו ללכת לאלטרנטיבה. וזו מונחת לפתחנו.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לנושא שמזמן איננו מענייננו בלבד
עיתונאי ה”ניו יורק טיימס” תומס פרידמן הטביע מטבע לשון – “העולם הוא שטוח”. בספרו, הוא מפרט את הגורמים המשטחים ומכווצים את העולם – תהליכים גלובאליים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים וטכנולוגיים. בכפר הגלובאלי “אפקט הפרפר” פועל ברגישות גבוהה. אירועים, בוודאי עימותים אלימים, לא נשארים עוד כבעבר בגדר “סכסוך בין שבטי”. כל עימות כזה מיד מזעזע ומערער חלקי עולם אחרים. כך הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לנושא שמזמן איננו מענייננו בלבד.
העולם הערבי מפוצל בעוינות תהומית בין החזית השיעית (בהנהגת האיראנים וחיזבאללה), הגוש הסוני מבית “האחים המוסלמים” (האופוזיציה במצרים והחמאס בקרב הפלסטינים) והקבוצות הרדיקליות (דאעש וספיחיו) מצד אחד, לבין המדינות הערביות הפרגמטיות מצד שני. העולם הערבי הפרגמטי התעורר ומצא עצמו שבוי ומאוים בידי אירגוני הטרור שמומנו ונתמכו על ידו בעבר, וממשיכים להיות ממומנים ונתמכים חומרית ורעיונית על-ידי אחרים. מבחינת הגולם שקם על יוצרו ומאיים על יציבותו וקיומו.
אין עוד גורמי סכסוך אמתיים בין מדינות ערב לישראל, ועם שתיים מהן יש לישראל הסכמי שלום. בנוסף, אין עוד מעצמה שמלבה את הלהבות מנימוקים זרים כדוגמת ברית המועצות בעבר. גם הסוגיה הפלסטינית הפסיקה מזמן לעניין את מדינות ערב, ואף הפכה לאבן ריחיים על צווארן. אולם, הן לא יכולות להתנער לחלוטין ממנה, בעיקר בגלל פוליטיקה בין-ערבית, הצהרות ומחויבויות, בעיקר לציבור שלהן, שניתנו במשך שנים רבות.
כמו כן, נשק הנפט עוקר. הפטרו-דולרים ששימשו עד כה את מדינות ערב לבניית עוצמה אזורית ועולמית איבדו מכוחם. יצרניות הנפט הערביות השקיעו מיליארדים ברכישת שליטה בפוליטיקה הפנימית ובמוסדות אקדמאים באירופה וארה”ב, וכן מימנו גופים שפעלו לקידום חרם על ישראל ותעמולה נגדה. מעיין הכסף הזה יבש ומה שנותר יופנה למטרות הישרדותן.
אי אפשר לאחוז בשני קצוות המקל
איום האיסלאם הרדיקלי מזמן איננו בעיה אזורית. מדובר באידאולוגיה ויראלית שאיננה זקוקה לגייסות כדי להרחיב את שליטתה. היא נקלטת בכל מקום בו יש מיעוט מוסלמי, והעולם הנאור יהיה חייב להתאחד עם מדינות ערב המתונות וישראל למלחמה בתופעה.
המסקנה המתבקשת היא שיש פרטנר. הפרטנר שלנו הוא גוש עצום של מדינות ערביות ומוסלמיות עטופות במעטפת עבה של מדינות העולם הנאור. בתוך הגוש העצום הזה נמצאת גם הרשות הפלסטינית. זהו פרטנר עם הרבה יותר עוצמות, עם יכולת לקבל החלטות ולכפות אותן על מיעוט סרבן (למשל, הרשות הפלסטינית).
הבעיה היא שאי אפשר להחזיק במקל בשתי קצותיו. לא נוכל למצות את היתרונות שבשינויים האסטרטגיים באזור בלי פשרות. התפיסות של “אף שעל”, או של “ארץ ישראל השלמה”, הן תפיסות שמונעות על ידי הרגש. אבל, השגת שלום וקיום תנאים להמשך התפתחותו של העם היהודי במדינתו קודמים ומחייבים פשרה. נקווה שיקום מנהיג שיידע להוביל את העם לפשרה שכזו ולנצל את הנתונים החדשים בזירה לחיזוק מדינת ישראל ולהמשך שגשוגה.
על ישראל לזנוח את דרך ההתנצחות עם הפלסטינים, שלא הובילה להישג כלשהו ולהתייצב מול הפרטנר האמתי, עם יוזמה מדינית ותוכנית סדורה להסדר מדיני, עם יעדים, דרישות ופשרות. לחבר חזון עם הזדמנות ולפעול בנחישות. לעשות מעשה.
הכותב הוא פעיל בתנועת מפקדים למען ביטחון ישראל
