דברים שנשא תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, בכנס מאיר דגן לביטחון ואסטרטגיה 2017.
המכללה האקדמית נתניה, 21 במרץ 2017.
בסוף השבוע חגגנו יום הולדת לאחת מנכדותיי, שבעה אביבים מלאו לה, הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי, בעוד עשור לפני גיוסה לצה”ל או בעוד שנים כשתהיה אישה צעירה, כיצד תראה מדינת ישראל? איזו מדינה אנו משאירים לדורות הבאים?
אודה על האמת, מיום ליום גוברים חששותיי. כמי ששירת במערכת הביטחון יותר מארבעים שנה, מלוות אותי תחושות לא פשוטות. האם מעשינו היו והינם ברוח החזון הציוני, חזרת העם למולדתו ההיסטורית והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל או ניסיון שבתאיי קצר טווח?
הקמתה של מדינת ישראל התאפשרה במידה רבה הודות לרגשות האשם של בעלות הברית ולשואה אותה חווה העם היהודי, זאת בנוסף לתהליכים עולמיים של דה-קולוניזציה והמלחמה הקרה שאת ניצניה היה ניתן לראות בתקופה זו.
בן גוריון ניצל הזדמנות אולי חד פעמית ונטל סיכון ענק. מול ישות מדינית חדשה ובלתי מאורגנת ניצבו מדינות עם צבאות סדירים ואוכלוסייה ערבית אשר ראתה בהקמת מדינה יהודית אסון אשר יש למנוע בכל מחיר.
מבלי להיכנס לניתוחים היסטוריים משנת 1948 ועד היום, כיום בתקופה זו שוב ״הסתדרו הכוכבים״ באופן המציב בפנינו הזדמנות היסטורית לקבע את מדינת היהודים כחלק מרכזי וחשוב במזרח התיכון.
השלום עם מצריים וירדן התאפשר רק מתוך ההבנה כי אין בכוחן של מדינות אלו להכריע צבאית את ישראל בכל קואליציה שלא תתהווה.
הבנה זו הביאה את סאדאת לקבל את ההכרעה ההיסטורית.
כבר מתחילתו של תהליך השלום היה ברור כי הסוגיה הפלסטינית עומדת כחיץ בין שלום מלא לבין הסכם שיכול להיות זמני ומותנה, שכן חוזקו של הסכם שלום אינו רק בין ממשלות אלא בין עמים.
האיבה של הרחוב בכל אחת מהמדינות המוסלמיות כתוצאה מהסכסוך הישראלי פלסטינאי אינה מאפשרת נורמליזציה עם ירדן ומצרים ואינה מאפשרת שום הסכם למעט יחסים חשאיים ונסתרים עם שאר המדינות. החשיבות או העניין של המשטרים בפלסטינאים אינה רלוונטית כלל ומטילה על כל המדינות מגבלה קטגורית באשר לקיומם של יחסים גלויים עם ישראל.
ישראל, בכל קנה מידה, היא פלא חסר תקדים.
צה״ל הצבא החזק ביותר במרחב ובין העוצמתיים בעולם. מערכת בטחון מהטובות והאיכותיות בעולם, כלכלה בצמיחה חסרת תקדים יחסית למדינות המערב, יחס חוב/תוצר יוצא דופן, יתרות מטבע חוץ צומחות ועולות, השקל נחשב לאחד המטבעות החזקים בשנים האחרונות. חדשנות בתחומי ה-IT, החקלאות, האנרגיה הסייבר וה-IOT, בתחומי הרובוטיקה הרפואה ותעשיות חלל וביטחון. ניתן עוד להכביר מחמאות לפלא הזה במזרח התיכון וכל זאת ללא משאבי טבע (עד שנראה משהו מהגז יקח עוד זמן) ותחת איומים ביטחוניים ומערכות לחימה בהיקף חסר תקדים בעת החדשה. לכאורה, מה לנו כי נלין.
למדינת היהודים יש איום קיומי אחד.
זו פצצת זמן מתקתקת כל הזמן ומזה זמן. באופן יוצא דופן בחרנו להטמין את הראש בחול, עמוק עמוק, להזין את עצמינו בעובדות אלטרנטיביות ולברוח מהמציאות תוך יצירת איומים חיצוניים שונים ומגוונים.
בין הים לבין הירדן שוכנים בני שתי דתות, יהודים ומוסלמים, מספרם כמעט זהה, 1.7 מיליון ערביי ישראל 2-2.5 מיליון ביהודה ושומרון ועוד כ-2 ברצועת עזה.
ערביי ישראל הינם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין ונהנים מזכויות שוות. אולם התושבים הלא יהודים החיים ביהודה ושומרון חיים תחת כיבוש אותו הגדירה מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים; החוק בשטח זה כפי שאנו קבענו הוא חוק שיפוט צבאי ונתון למרות צבא הגנה לישראל.
ברצועת עזה, למרות הנסיגה המלאה מהרצועה, האחריות נותרה בידי מדינת ישראל: חשמל, מים וכל הסחר נעשה בפיקוח ישראלי. המצב ההומניטרי הינו באחריות מדינת ישראל ורצועת עזה עצמה תחת מצור ישראלי.
במרחב בין הים לירדן יש שלוש כלכלות, כולן במטבע ישראלי, זו של מדינת ישראל בה התוצר לנפש עומד על כ-36,000 דולר לנפש, זו ביהודה ושומרון העומדת על כ-3,000 דולר לנפש, פחות מעשרה אחוז מישראל וזו העזתית העומדת על כ- 1,000-1,500 דולר לנפש, כשלושה אחוז מהתוצר לנפש בישראל. אין להשוות בן שירותי הבריאות, החינוך והרווחה המתקיימים בישראל באיו״ש ועזה.
אני חוזר ליום ההולדת לנכדתי. מה אנו רוצים, מהי התפיסה הלאומית שלנו, כיצד אנו רואים את מדינת ישראל בעוד עשור או שניים?
כפי שציינתי, ״הכוכבים הסתדרו” באופן השם בידנו הזדמנות נדירה וחד פעמית. הזעזועים במזרח התיכון הביאו את כל מדינות ערב המתונות ממרוקו במערב ועד מדינות המפרץ במזרח להכרה כי מדינת ישראל חזקה ובת ברית הינה נכס אסטרטגי אשר יאפשר יציבות ושגשוג ויצירת מאזן נגד איומים המתהווים במרחב.
הלחימה בדאעש מאפיינת במידה רבה את סדר היום במזרח התיכון. מוטציות אל קעידה יצאו למלחמה בכופרים, בראש וראשונה הסונים. כך שזירות הלחימה השונות במזרח התיכון רובן ככולן במרחב הסוני. המאבק בשאר הכופרים, שיעים נוצרים ואחרים התקיים לא כמטרה או יעד מרכזי בשלבי הלחימה השונים. הקואליציה הראשונה כנגד דאעש שהובילה ארצות הברית כללה את המדינות הסוניות בנוסף למדינות המערב. אותה עת התקיים המשא ומתן בסוגיית הגרעין עם איראן. סיומו של המו״מ והחתימה על ההסכם הכניסה את איראן לראשונה בהיסטוריה המודרנית כשחקן מרכזי לזירת המזרח התיכון.
לא כאן המקום לדון מדוע וכיצד הגענו למצב זה, אך בשנים האחרונות איראן הפכה לכוח דומיננטי במאבק בדאעש. הקואליציה של באשאר, רוסיה איראן וחיזבאללה הציבה את איראן בצד של ״הטובים״. יתרה מכך, גם בעיראק כוחות איראניים ומיליציות שיעיות פרו איראניות מהוות שחקן מרכזי בלחימה בדאעש, באותו צד עם הכוחות האמריקאים במרחב. תמיכתה של איראן בלחימה בדאעש באה לידי ביטוי כמעט בכל זירה.
איראן בשותפות הממשל הסורי והעיראקי עוסקים באיכילוס מחדש של ערים ומחוזות באוכלוסייה שיעית ויוצרים מסדרון שליטה שיעי מטהראן ועד בירות. ההשפעה האיראנית הופכת לאיום מוחשי על המדינות הסוניות המתונות.
מחד התפתחויות אלו מהוות איום פוטנציאלי חסר תקדים למדינת ישראל. מאידך גיסא, לראשונה נוצר שילוב אינטרסים נדיר ואולי חד פעמי בין ישראל לכל המדינות המתונות. האם אנו נשכיל ונשתלב לראשונה במרחב? שכן ראוי לזכור לא לעולם חוסן והזדמנות שחולפת לא בהכרח חוזרת.
התמונה דינמית ומשתנה, כיום במאזן הכוחות הקיים יש לישראל הזדמנות נדירה לבנות מערך יחסים עם מדינות מוסלמיות רבות. הפרסומים השונים במהלך השנים האחרונות מטעים, לצערי.
קשרים חשאיים מתחת למכ”מ הינם ברי חלוף, ונתוני קונסטלציות נקודתיות. המפתח להשתלבות במרחב בנוי על קשרים כלכליים וקשרים בין חברות תוך אפשרות של תנועה בין המדינות לצרכי סחר ותיירות. כל זה לא יתקיים אלא אם הסוגיה הפלסטינאית תיפתר. ככל שרמת היחסים הפתוחים והגלויים עמוקה יותר ניתן יהיה לעמוד בזעזועים שמן הסתם יתחוללו במשך השנים. השתלבותה של ישראל במרחב הינה תנאי לקיומה של המדינה.
פתרונות יצירתיים שהיו לפני עשרים ושלושים שנה אינם רלוונטיים יותר, “יום שעובר אינו חוזר”.
אם אצטט את אחד ממכרי במזרח התיכון: ״ליהודים ולערבים אותו חלום רק הפוך, היהודים חולמים כי בוקר אחד כאשר יתעוררו משנתם לא יהיה אף ערבי בין הים לבן הירדן, הערבי חולם את אותו חלום רק מי שלא יהיה, זה היהודי. אנו הערבים התפקחנו מהחלום. אתם כאן, יתרונכם גדול, בואו נשלב ידיים ונהפוך את המרחב למקום טוב יותר. אתם היהודים, טרם התפקחתם!״.
ישראל צריכה לבחור מה היא רוצה ומה טוב עבורה. לא להיום אחר הצהריים אלא לשנים יבואו. יש להפסיק להטמין את הראש בחול, יש להתמודד עם המציאות הדמוגרפית ועם השאלה איזו מדינה אנו רוצים. החיים בצל עובדות אלטרנטיביות טומנים את האסון למפעל הציוני.
הכתובת על הקיר, כל שנדרש הוא להרים את העיניים ולקרוא.
הסיכון שלקח בן גוריון על הישוב בהכרזת המדינה קטן עשרות מונים מהסיכונים העומדים לפתחינו בהחלטות הנדרשות. המפתח להצעדתה של המדינה בכיוון הנכון מחייב מנהיגות אמיצה המוכנה להתמודד עם המציאות הלא פשוטה ולהוביל לדרך חדשה.
אסיים בציטוט מעליסה בארץ הפלאות המתאר את התנהלותה של מדינת ישראל כיום:
״התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״ – שאלה אליס.
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע״ אמר החתול
״לא אכפת לי כל כך״ אמרה אליס
״אם כך לא משנה באיזו דרך תלכי״ אמר החתול
״בתנאי שאגיע לאנשהוא״, הוסיפה אליס כהסבר
״בטוח שתגיעי” אמר החתול, “אם רק תתמידי בהליכה…״
מדינת ישראל בחרה לא לבחור, לעצום את העיניים וללכת. מתוך תקווה כי הסכסוך יסתדר מעצמו. אולי הערבים ייעלמו בוקר אחד, אולי יקרה איזה נס קוסמי. אולי ארצות הברית או העולם יכריחו אותנו לקבל פתרון ואז יהיה ניתן להצדיק מהלכים כאלו או אחרים. אולי נגיע ברבות הזמן למדינה דו לאומית כי לא ניתן יהיה להתיר את הקשר הגורדי בין האוכלוסיות… מי יודע .. כך זה שלא מחליטים…
הזמן אינו פוסק מלכת. המציאות משתנה ואיתה התנאים והחלופות לפתרון.
האוטונומיה שהוצעה עם חתימת הסכם השלום עם מצריים לא יושמה וחלפה מהעולם, החלופה הירדנית גם היא. ככל שחולף הזמן האופציות הולכות ומצטמצמות וקרובים אנו לנקודת האל-חזור בו החלופה היחידה תהיה מדינה דו- לאומית, בה כל התושבים שווי זכויות.
האם זו שאיפתנו, האם זה החזון הציוני, האם זו המדינה אותה נוריש לנכדינו?
אנו מתקרבים ל”זמן פציעות״, השעון מתקתק וראוי לנו להסתכל נכוחה, לבחון את העובדות ולא את העובדות האלטרנטיביות ולהגיע להחלטה.
הגיע הזמן שנבחר בדרך.
